אודות דוד איזן

מצפור דוד איזן הוקם בפארק הכרמל על שם סגן דוד איזן שנהרג בשלהי מלחמת ההתשה.

דוד נולד בה' באב תש"ט (31.7.1949), בספקס שבתוניס, ובגיל שלוש עלה לישראל עם הוריו דניאל ולידיה ואחותו דינה בת תשעה חודשים. לאחר תקופת שהייה במעברת כורדני, המשפחה עברה להתגורר בשיכון עולים בקרית חיים ואחר כך בחיפה.

בחיפה למד בבית הספר היסודי על שם "רמז" והצטרף לתזמורת הנוער של חיפה כחצוצרן. כחניך ומדריך בתנועת הצופים נטל חלק פעיל בהקמת גדוד צופים בטירת הכרמל. בבית הספר התיכון "חוגים" בחר במגמה הכלכלית, אך את מרצו הרב השקיע בקריאה, בפעולות התנדבותיות ובפעילות ציבורית.

בשלהי 1966, בהיותו תלמיד כיתה י"א, דוד וחבריו לכיתה ביקרו במבצר עכו, באגף ששימש בתקופת המנדט הבריטי ככלא של אסירי "ההגנה", "אצ"ל" ו"לח"י". בכלא זה היה גם תא הגרדום, בו הוצאו להורג 12 מלוחמי המחתרות בשל מאבקם בשלטון הבריטי. באותם ימים שימש אתר זה גם חצר של בית מחסה לחולי נפש, דבר שפגע בקדושת המקום.

דוד סבר כי המבצר ההיסטורי צריך להיות מוקד חינוכי לדור הצעיר בישראל וצמידותו לבית מחסה לחולי נפש לא עולה בקנה אחד עם מטרה זו. דוד פנה במכתבים נרגשים לשרי ממשלה ולחברי כנסת, למערכות עיתונים ולאישי ציבור וחתם על פניותיו בשם "תלמידי השמיניות שאיכפת להם". המכתב פתח מערכה ציבורית להרחקת חולי הנפש מהמבצר והפיכתו למוזיאון גבורה. המכתב אף הוקרא בינואר 1967 במליאת הכנסת. תשובות לפניותיו של דוד נתקבלו מחברי הכנסת דוד בן-גוריון, מנחם ידיד, משה כרמל, מנחם בגין, ערי ז'בוטינסקי ועוד. עם תשובות אלה פתחו דוד וחברה לכיתה במסע הסברה בין בתי ספר ומועצות תלמידים בתביעה לצרפם למערכה על הפרדת בית החולים מן המצודה. בלחץ מסע זה ובעקבות ההד הציבורי שקיבל במערכות העיתונים ובכנסת, התקבלה החלטה להעתיק את בית החולים ממבצר עכו למקום ראוי אחר בחיפה.

ביוני 1967 דוד היה על סף בחינות הבגרות, כשברקע הדריכות והמתח שלפני מלחמת ששת הימים וגיוס כוחות המילואים לצבא. כתלמיד, נרתם דוד לשורה של פעולות התנדבות, ביניהן סיורים ברחובות במסגרת פעילות הג"א לאכיפת ההאפלה היזומה ברחבי העיר.

דוד גויס לצה"ל באוגוסט 1967. החלטתו הייתה נחושה: "אני לא אהיה ג'ובניק". לאחר סיום קורס הקצינים, כשהוצב בחזית התעלה על פי בקשתו המפורשת, כתב דוד באחד ממכתביו: "כעת, הפכתי להיות חייל 'על-אמת', מוכן ומזומן לכל דבר אשר אצטרך לעשות". ואכן, את כל שירותו הצבאי כקצין עשה תחת אש, בקו ראשון בתעלה, בתקריות שהתרחשו מידי יום. דוד שרת בחיל התותחנים בגדוד 404, ושימש כתותחן, כקצין תצפית קדמי (קת"ק), וכקצין מבצעים. גם לאחר שנפצע ביולי 1969 מפגז שפגע במטוסו בעת סיור אווירי מעל קווי האויב, החלים ושב מיד לקו המעוזים. בנוסף, הרבה להתנדב למשימות סיור בין המעוזים ואליהם.

ביום שבת, ל"ג בעומר תש"ל (23.5.1970), ארבעה ימים לפני השחרור מצה"ל, הגיע סגן דוד איזן עם קבוצת חיילים וקצינים למעוז "הלשון" שעל שפת אגם המר. היה זה במסגרת היערכות למבצע צבאי שתוכנן אשר חייב נוכחות באותו מעוז. בשעת צהרים, בהפגזה מצרית, פגע פגז בחדר האוכל בו שהו דוד וחיילים נוספים והתפוצץ. שבעה חיילים נהרגו במקום ושניים נפצעו; אחד מהם נפטר ימים אחדים אחר כך. דוד היה בין הנופלים.

ימים אחדים לאחר נפילתו, נתקבצו בידי המשפחה היומנים האישיים שכתב דוד, מכתבים ששלח לידידיו ולאישי ציבור, וסיפורים קטנים של חברים איתם נלחם בתעלה. רק אז נתגלתה למשפחה המציאות הקשה של מלחמת ההתשה, אתה נאלץ דוד להתמודד כלוחם מן השורה.

משפטים שצוטטו ביומנו של דוד איזן, כמו: "לא אמות ואפילו יהרגוני", קיבלו משמעות מיוחדת. מכתב גלוי ששלח לח"כ אורי אבנרי, בו כתב: "אתה מסיים "הרימי את קולך אמא!" אני אומר, חזקי אמא! אנו נתגבר", הציג כוח רצון אדיר להתמודד עם נטל המלחמה. פסוק אחר מיומנו –  "אלוהים, תן לי לקבל בשלוות נפש את שאינו ניתן לשינוי. תן לי את האומץ לשנות את הניתן" – ביטא את תעצומות הנפש להם נדרשו החיילים בקו החזית.
""

דוד, שניחן באומץ לב רב, מצא דרך להערים על תחושת הפחד הטבעית, בצל ההפגזות הבלתי פוסקות והאבדות הרבות בנפש, כתב ביומנו: "אדם, אם יבין את טיב הסכנה, שוב לא יפחד. הפחד פוקד כאשר חשים בסכנה ואין יודעים מהי. דומה הדבר לאיש שקשר את עיניו ושלחוהו בדרך בלתי ידועה לו. זהו רגש איום."

לאחר שנה וחצי של שירות מתיש בקו התעלה, ימים אחדים לפני חופשת השחרור ובעיצומו של מחול אש, כתב דוד:

"כל פעם שנופל חבר או מישהו שהיה קרוב אליך מתחילים להתעורר הרהורים שונים על החיים, על המוות, על המלחמה ...קשה להעלות נושאים כאלה בכתב. אני נזכר בשיר ישן של יבי, שרשמתי לי פעם וביטא יפה את המחשבות שלי – "לכל הרוחות המלחמה" - בוקר נולד וכותרתו מלחמה. צהריים סגרירי מונה מתיו. ערב, לבות נוספים הפכו כפור. לילה, לכל הרוחות המלחמה."

מכתב זה הגיע לתעודתו ימים אחדים לאחר שדוד נפל.

כחודש לאחר נפילתו של דוד, עלה שוב שמו במליאת הכנסת. חבר הכנסת מנחם ידיד הזכיר את פועלו של דוד כתלמיד בנושא כלא עכו ואמר:

"יש לנו נוער מופלא, בעל מורל גבוה, נוער שכמותו אין בנמצא בין העמים. מתוכו קמו לנו גיבורים ואמיצים שהפכו לסמל לדורנו אנו ולדורות הבאים אחרינו. הדור שלנו שואב את הרגשת האחווה והביטחון מתוך מאגר האמונה והלקחים ההיסטוריים הטבועים בדור הצעיר. אשרי העם שבנים כאלה לו; אשרי העם שאלה בניו לוחמיו."

בתגובה למכתב הגלוי שכתב דוד לאורי אבנרי ואשר הפיצו ההורים השכולים בין חברי הכנסת, כתבה ראש הממשלה דאז – גולדה מאיר:

"בקראי את מכתבכם יכולה אני לחוש ולהבין המקור ממנו שאב בנכם היקר את ההשראה לכתיבת מכתבו הנפלא ואני סבורה כמוכם כי ראוי שתוכנו יופץ ברבים ויובא לידיעת בתים רבים ככל האפשר במדינה, ובמיוחד לידיעתן של המשפחות השכולות ...אין לי ספק שהדברים שנכתבו על ידי בנכם – וגם אלה שנכתבו על ידיכם – יחזקו ויעודדו את אלה שזקוקים לכך בימים קשים אלה. לכם, הוריו של חייל שנפל, יכולה אני לומר רק מעט: הנכם יכולים להיות גאים בבן כמותו. העם כולו יתגאה בו ויזכרו. אולי תהיה זו נחמה בשבילכם."

גם הרמטכ"ל דאז – רב-אלוף חיים בר-לב – הגיב לאותו מכתב:

"קראתי את המכתב, שבתי וקראתיו, והלב נתמלא גאווה, גאווה בחייל צה"ל. אמונתו של דוד, ההקרבה המלאה שבייעוד תפקידו, הנכונות הנפלאה, כל אלה חברו יחד בנער צעיר, שלמרבה היגון נפל והלך מאתנו. ...בקראי את מכתבכם – הייתם אתם החזקים ובכם היה הכוח הנפשי לקום ולעודד את האחרים.
...מכתבכם מלמד מאין החינוך הנפלא שהיה לבנכם. אשרינו שזכינו לבנים כאלה ולהורים כאלה - ועימהם בטוחני שנתגבר.
"

המילים וסיפור חייו של דוד, אין בכוחם להביע את החום ושמחת החיים, החיוך, ההומור, הפיקחות, האמונה, אומץ הלב, אהבת החיים, אהבת האדם ואהבת הארץ, שנתכנסו כולם באדם אחד, יפה בלורית ויפה תואר. "לא אמות ואפילו יהרגוני" כתב דוד, ורוחו עדיין מפעמת בארץ הזאת.