עודד שלידור (שלודרר)

בן מאיר וזהבה. נולד ביום כ"ח באב תש"א (21.8.1941) בחיפה, למד בית הספר הראלי בחיפה ,שם גם כיהן כיו"ר ועדת התלמידים והיה פעיל מאד בתנועת הצופים.

בתחילת אוגוסט 1959 עודד גויס לצה"ל והוצב בחיל התותחנים. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר המשיך ללמוד בפקולטה לפיסיקה בטכניון העברי בחיפה, הוענק לו תואר ראשון בפקולטה לפיסיקה והוא המשיך את לימודיו והוסמך גם בתואר "מגיסטר" למדעים. לאחרונה נמנה עם הסגל האקדמי בפקולטה, כמדריך משתלם לתואר דוקטור. הוא אף לימד פיסיקה בבית הספר להנדסאים המשותף לטכניון העברי ולמשרד העבודה. בטכניון הצטיין כחוקר מחונן וכמורה נערץ. הוא היה דמות אהובה על הכל ויוצאת דופן: איש מדע צמא דעת ואדם עדין נפש. מורו, פרופ' עמירם רון מהפקולטה לפיסיקה בטכניון, סיפר עליו: "הכרתי את עודד כסטודנט בשנה הרביעית. אמנם הוא לא היה התלמיד הטוב ביותר, אך היה לו רצון להבין ולדעת. תענוג היה להחליף דברים עמו. תמיד היה רענן וסקרן. מבחינתי, לא היה רק סטודנט צעיר, אלא גם חבר שאפשר לדון עמו על רעיונות חדשים; עודד באמת היה מיוחד שבמיוחד - ולא רק בפיסיקה. הוא היה גם בעל עירנות פוליטית, אחד מאלה שאכפת להם. עודד היה נדיר, מסוג הסטודנטים שהמורה ממש מחכה להם; עבודת המגיסטר שלו התפרסמה בעיתונות הבינלאומית כעבודת מחקר. הוא העלה את הרעיון של בדיקת התופעה הנקראת הד אלקטרו-מגנטי; לעבודה זו, היו הדים מצוינים בעולם". תגובת עודד על הצלחתו זו הייתה אופיינית לאישיותו: אף על פי שההערכה על עבודתו הייתה מספקת כדי להעניק לו תואר דוקטור, הוא בחר להתייצב בפני הפרופסור ולהבהיר כי אין הוא שלם עם עבודתו. הוא אמר כי "הנושא תיאורטי מדי ואין לו כל השלכות שימושיות. עלי לצרף לה עבודה נוספת ניסיונית". והפרופ' ממשיך לספר: "הזהירו אותו כי הוא מתחיל הכל מחדש אבל הוא לא נרתע. מצפונו לא היה שקט עד שישלים עבודת מחקר גם בפיסיקה שימושית, שיש לה השלכות מעשיות ועשויה להביא תועלת ממשית לחברה האנושית". בשלב זה החל עודד לעסוק במחקר מסוים בהנחייתו של הפרופ' אסתרמן (בעבר ראש מחלקת המחקר של הצי האמריקאי) שהוקסם מאישיותו של עודד. עודד ריכז חומר עיוני נכבד ועשה עבודת הכנה עיונית וסדרת ניסויים בגישה מקורית ומעניינת משלו. אולם כשעמד להתחיל בניסוייו נקרא לשירות מילואים פעיל.

ביום כ"ב בסיון תש"ל (26.6.1970), נפל סרן עודד בהפגזת האויב ברמת הגולן והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. הניח אישה ושני ילדים.

עמיתיו הגישו לוועדת בוחנים את העבודה העיונית הראשונה ואת עבודת ההכנה שעשה אחרי כן, וזו החליטה ששתי העבודות הללו יש בהן כדי להקנות לעודד את התואר דוקטור. ואכן תואר זה הוענק לו שנה לאחר נפלו (זו הפעם הראשונה שהטכניון מעניק תואר כזה אחר מות מקבלו). בשם קציני הגדוד וחייליו כתב מפקד היחידה מכתב תנחומים לרעייתו ובו סיפר כי כל אחד מחיילי היחידה הרגיש שהלך לעולמו ידיד אישי שאין לו תמורה. באישיותו הקורנת, בדאגתו כמפקד לפקודיו, בענוותנותו הרבה, ביחסו החברתי, בלי להתחשב במעמדו כקצין בכיר בגדוד, בהתעניינותו הרחבה והעמוקה בסובב אותו, בהשכלתו הרחבה, בידיעותיו המרובות ובגישתו הכנה והישירה רכש את לב כולנו; זכרו יישאר חרות לעד בלבנו ויעודד אותנו להמשיך ולהגשים בעצמנו את כל האידאלים שהוא לא זכה להגשימם בעצמו".