השלב הראשון

"שלב העמידה האיתנה", יולי 1967 עד אוגוסט 1968

ביולי 1967, פחות מחודש לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים, החלה סדרה של תקריות אש גדולות בגבול המצרי, לרבות קרבות אוויר ושני קרבות ימיים: קרב רומני ב-11 ביולי 1967, במהלכו טובעו שתי ספינות טורפדו מצריות, וטיבוע המשחתת "אילת" על ידי חיל הים המצרי ב-21 באוקטובר באותה שנה.

בתגובה לטיבוע ה"אילת", צה"ל הפגיז את בתי הזיקוק בעיר סואץ. לאחר סדרת תקריות נוספת, שקט הגבול המצרי. בשלב זה עסק הצבא המצרי, בסיוע סובייטי, בשיקום עוצמתו שנפגעה במלחמת ששת הימים.

ארגון פת"ח השתלט על הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), ומינה את יאסר ערפאת ליו"ר. עיקר פעילותו התנהלה בגזרה הירדנית. המחבלים ניסו להקים בסיסים ללוחמת גרילה בשומרון. פעילות נמרצת של צה"ל והשב"ב אילצה את הפלשתינים להסיג את בסיסי הגרילה שלהם אל מעבר לגבול, לבקעת הירדן המזרחית.

ירדן נגררה ללחימה עקב הפעילות הפלשתינית. בשנים 1968-1967 הגבול הירדני היה גזרת הלחימה העיקרית במלחמת ההתשה. מחבלים פלשתינים חצו את נהר הירדן לביצוע פעולות טרור וגם ירו מעבר לגבול. לא אחת נגררו הצבא הירדני וחיל המשלוח העיראקי בירדן ללחימה. ישובי עמק הירדן סבלו מחבלות ומהפגזות. בנוסף לתגבור כוחות, גידור הגבול והקמת מוצבים, צה"ל הפעיל בעמק הירדן מדיניות "השמה" (מלשון שממה): ירי ארטילרי על ישובים ישראליים, לרבות קטיושות מקיץ 1968 לעבר עמק בית שאן, נענה ב"ימי קרב" שבהם בסיסים וישובים ירדניים נפגעו באש תותחים, טנקים ומטוסים. מאות אלפי פליטים נמלטו מזרחה לערים ולגב ההר. עמק הע'ור הירדני הפך לשממה.

לוחמי צה"ל הניחו מארבים מעבר לנהר והיו גם פשיטות רחבות היקף. הבולטת בהן הייתה מבצע "תופת" במרץ 1968. כוח משולב של צנחנים ושריון פשט על העיירה כראמה, שם שכנה מפקדתו על ערפאת. כוח שריון שהוקצה לבידוד שדה המערכה נקלע לקרב קשה עם הצבא הירדני. 30 לוחמי צה"ל נהרגו בפעולה. למרות שהמחבלים ספגו מכה קשה, הפלשתינאים הפכו את הקרב לניצחון של כבוד עבורם. ניסיונות של חוליות מחבלים לחדור ליהודה ושומרון סוכלו ברובן בעשרות מרדפים שבמהלכן יורטו החודרים והתפתח קרב. כמה מפקדים בולטים נהרגו במרדפים אחר המחבלים, דבר שגרר דיון ציבורי על מקום המפקדים בקרב.