הרקע למלחמה

במלחמת ששת הימים, (11-6 ביוני 1967), כבש צה"ל את חצי האי סיני, את הגדה המערבית של ממלכת ירדן (יהודה ושומרון), ואת רמת הגולן. מיד לאחר המלחמה, ב-16 ביוני 1967, החליטה ממשלת ישראל, בראשות לוי אשכול, פה אחד להציע למצרים ולסוריה הסדר שלום וביטחון תמורת החזרת סיני ורמת הגולן. ההצעה נדחתה על ידי מצרים וסוריה. למרות הניצחון הצבאי חד משמעי של צה"ל במלחמת ששת הימים, הערבים לא הגיעו למסקנה שיש לסיים את הסכסוך בדרך של משא ומתן מדיני.

ב-27 ביוני 1967 קיבלה ממשלת ישראל החלטה נוספת על סיפוח ירושלים המזרחית שנוספה לישראל במלחמת ששת הימים. ממשלת ישראל באותם ימים הייתה ממשלת ליכוד לאומי, וכללה בנוסף למפא"י, את המפד"ל, את גח"ל של מנחם בגין וחבריו, ורפ"י עם משה דיין וחבריו. למרות חילוקי הדעות בממשלה לגבי עתיד השליטה בשטחי יהודה ושומרון, כל חבריה ראו בנהר הירדן את גבולה הביטחוני של ישראל עם ממלכת ירדן.

באוגוסט 1967, בוועידת חרטום, נאצר הוביל את מדינות ערב להחלטה על סירוב למשא ומתן עם ישראל ולהכרה בה ובהישגיה במלחמת ששת הימים. מטרתו הייתה לכפות על ישראל נסיגה מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, באמצעות לחץ צבאי ובינלאומי. להשגת מטרתו, נאצר התווה למערכה שלושה שלבים, אגב ניצול היתרון הערבי במשאבי כוח אדם: "שלב העמידה האיתנה", "שלב ההגנה המונעת" ו"שלב השחרור".

בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 242. בהחלטה נקבע שישראל תיסוג משטחים שכבשה לגבולות בטוחים ומוכרים, תמורת סיום מצב הלוחמה ומשא ומתן לשלום. בסיוע ארה"ב, לא נתקבלה באו"ם החלטה שחייבה את ישראל לסגת ללא תנאי מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים.