הפסקת האש

ב-25 ביוני 1970 הגיש שר החוץ האמריקאי ויליאם רוג'רס תוכנית להפסקת אש למשך 90 יום, לאחר שיוזמה קודמת שלו, בשלהי 1969, נדחתה על ידי הצדדים. הצעתו כללה הקפאה של בניית ביצורים בעומק 50 ק"מ, כולל מחפורות לטילים. מסוף יוני ובחודש יולי קידמו המצרים, בעזרת הסובייטים ובאבדות כבדות, את מערך טילי הנ"מ לעבר התעלה עד למרחק של כ-30 ק"מ, תוך ניהול קרבות עם חיל האוויר הישראלי. ב-23 ביולי 1970 מצרים קיבלה את תוכנית רוג'רס. למחרת נענתה גם ישראל באופן עקרוני, לאחר שקיבלה מכתב ערבויות מנשיא ארה"ב, לפיו לא תיכפה נסיגה על ישראל לפי החלטה 242 לפני שיושגו הסדרי ביטחון הולמים.

ישראל חששה שהפסקת האש תנוצל בידי המצרים לקידום סוללות טילי הנ"מ עד לקרבת התעלה, דבר שיפריע באורח קשה למטוסי חיל האוויר גם בטיסות מעל לגדה המזרחית של תעלת סואץ שהייתה בשליטתנו. הגורמים העיקריים לקבלת הפסקת האש על ידי המטה הכללי וממשלת ישראל היו אלה:

• מטרת ישראל במלחמה הייתה מלכתחילה להגיע להפסקת אש.

• התקדמות "חומת הטילים" ונפילת חמישה "פאנטומים" בחודש יולי יצרו מצב חדש שאיים על העליונות האווירית הישראלית בקרבות ההתשה. באותה עת לא היו לאמריקאים ולישראל אמצעים כנגד טילי הנ"מ 2-SA משופר ו-3-SA. כתוצאה מכך גם לא היה ניתן לפגוע בסוללות התותחים המצריות בקוטר 203 מ"מ שפגזיהן הצליחו לחדור למעוזים. במצב שנוצר, תקיפת הסוללות עלולה הייתה לעולת באבדות כבדות לחיל האוויר, דבר שהיה פוגם ביכולתו לפעול במקרה של מתקפת צליחה מצרית.

• אי קבלת מטוסים, חלפים, טנקים ונגמ"שים מהאמריקאים במקרה של סירוב להפסקת האש, הייתה עלולה לפגוע ביכולתו של צה"ל לעמוד במתקפת צליחה.

• הפסקת האש תאפשר שיפור המיגון במערך המעוזים בפני כל סוגי הארטילריה המצרית.

לאחר הקרב האווירי שבו הופלו מטוסים עם טייסים רוסים, הקרבות ביבשה נמשכו עוד כשבוע. בחצות ליל 8-7 באוגוסט 1970 נכנסה הפסקת האש בחזית המצרית לתוקפה. מלחמת ההתשה הסתיימה.