תקווה בבוץ המלוח

החידה שניקרה במוחי מאז 1969 הייתה גורלה של העין השנייה. את פשר החידה ואת פתרונה המפתיע, תבינו בהמשך.

הימים ההם חוזרים אלי ביום ובליל. ארגזי עץ מתפרקים בהדף הפגזים, וגזריהם עפים לכל עבר. בונקרים נוטפי חול דקיק שנכנס מבעד לחרכים עם כל פגז מתפוצץ. מקום קטן, חצר קטנה אליה אסור לצאת , לא ביום ולא בלילה. כי לעולם לא תדע מתי ינחת הפגז הבא. לאכול , רק ארבעה, ארבעה, במעין כוך מוגן , במחזורים. לצאת ל"שירותים" , הפחון שמעבר לשביל, רק בחסות החשיכה פן יבחינו התצפיתנים המצרים. וגם זה לאחר רשת של הודעות פנימיות פן יירה זה שיצא.

ככה היה מוצב "קקטוס" , שם החיבה של המוצב לפני האחרון בשרשרת , בגזרה הצפונית הנצורה. תעלת סואץ 1969 .

איך הגענו ל"קקטוס" ? מעטים יודעים או זוכרים. הימים היו ימי סיום מחזור חורף של גדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח. הפלוגה שלנו בפיקודם של צל ומנחם זטורסקי, הייתה אמורה לעלות לקראת ערב יום העצמאות לגבעת התחמושת, ולהוות משמר כבוד. ואז, להשתחרר. באותו יום הנסיעה הגיעו האוטובוסים אל הבסיס, והפקודה החדשה הפכה את הקערה על פיה. לא מחזירים ציוד, מעמיסים את כולו על האוטובוס , ומחכים. 

בתוך כמה שעות כבר היו פנינו אל סיני. איש לא אמר דבר, איש לא הסביר. " גם אנחנו לא יודעים " אמרו הקצינים. חלפנו על פני רפיח, ואל עריש. נוף החולות השטוח המוכר לנו. כשנגמרים הדקלים נכנסים לארץ חול מסתורית וחד גונית. את סיני הכרתי כמו את כף היד. רק שנה קודם היינו, גרעין "הבשור" וגרעין "עובדה " , סיירת הנח"ל הראשונה בביר תמאדה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים. על קומנדקרים פתוחים חרשנו כל פינה בחצי האי. גם בקנטרה אליה קרבנו עתה, היינו מאבטחי שיירות האספקה למוצבים. ושם הכל היה תחת אש. 

כעת קרבנו אל קנטרה, אך אליה לא הגענו. לפי השיירות ומובילי התותחים והטנקים , ולפי התכונה שמסביב, ברור היה שמשהו מתרחש. פשוט לא ידענו שהגזרה הצפונית ,שמצפון לקנטרה, מצויה במצור, ומופגזת יום ולילה. שעת אחר צהרים חמה, והאוטובוס עוצר במקום כלשהו , על שפת החול הזך . שם נאמר לרדת , להתחגר ולהתכונן למסע. כששעת בין הערביים קרבה, כינסו את פלוגה ב'' לתדריך.

" אנחנו יוצאים למסע לילי אל תוך ביצת המלחה , בקו אלכסוני אל מוצב "קקטוס" הנצור. אין דרך אחרת להגיע אליו. ציר התעלה חסום באש נ.ט. המצרים יורים בשתי הפיתחות של סוללת העפר שלא נסגרו , וגם מחדירים מארבים אל הצד שלנו. הפלוגה שלנו נבחרה לחבור אל מוצב "קקטוס" שם נמצאת מחלקת מילואימניקים שאותה צריך גם לפנות. הפלוגה צריכה לשמור על המוצב מפני חדירה אליו, ולשמור על כל הציר שמדרום ומצפון למוצב. במקביל אלינו, בו אלכסוני אחר, תלך פלוגה של גדוד 202 . היא תחבור אל המוצב שמדרום ל"קקטוס". "

הקול של צל המ"פ היה שקט, בוטח, כאילו כבר הכיר את העניין מלפני חודשים. מאחוריו ניצב האלוף חיים בר לב, אז סגן הרמטכ"ל. אבל אנחנו ידענו, כי צל קיבל את קבוצת הפקודות רק לפני דקות . איש מיוחד היה. נחרץ, פיקח,  נחשב לשועל קרבות בצנחנים. לשונו, לא פעם, גסה ומשתלחת הייתה, וגם עלב באנשים אם בכוונה תחילה ואם לאו. " אנחנו חוצים בשקט את הביצה . הישר אל מוצב "קקטוס" . כל הלילה לרשותנו, עלינו להגיע לפני שחר, אחרת יזהו אותנו בקלות מרחוק במלחה. וכשנהיה בבוץ אין לאן לברוח. כל אחד יעמיס על עצמו מנות קרב, תחמושת , רימונים , מים , עד כמה שיכול."

פלוגה ב'' נכנסה אל המסע עם שקיעת החמה. הלכנו בתחילה, עמוסי ציוד ונשק, בחול תחוח. נוח להליכה , כמו זה שעל שפת הים . מול העיניים משטח ריק , מדברי, אפור שחור של כלום. צל ניווט עם מפה ומצפן, ולאט לאט גברה התחיחות של החול והייתה לחול רטוב. לא צמח ולא דרדר, דממה מוחלטת , רק הפ.נ ים והעוזים מצקצקים עם החגור הכבד. הולכים בשני טורים ארוכים. כובד המשא מעיק מתחילת ההליכה, כבר אחרי שעה. אז התחלנו לשקוע בבוץ, בתחילה בגובה סוליות הנעליים , לא יותר. ככל שמתקדמים, החושך משתלט, שום זיז או אבן , שטח ריק ושומם. אנחנו הולכים , כל אחד בזמנו " מקפיץ " מדי פעם את משא התרמיל כדי להקל על הכתפיים, וממשיך. נכנסים אל הבוץ האמיתי. בהדרגה הוא מעמיק עוד ועוד. עובר את גובה הנעל, וכעבור שעתיים שלוש – עד מתחת לברך. " במכסימום עומק הבוץ הוא מעל לברך " הסבירו לנו לפני היציאה. הרובים והמקלעונים – ארוכים למדי, נשרכים אל תוך הבוץ . וכדי לשמור עליהם הפכנו אותם כך שרק הקת טבלה בעיסה המלוחה. אי אפשר היה שכל אחד יילך במסלול משלו. לא הייתה לנו האנרגיה שנדרשה לעשיית צעדים בתוך הבוץ . הותשנו. ואז מצאנו את פתרון הקסמים. הלכנו בשני טורים מדויקים, כשכל אחד נכנס בדיוק לעקבות שקודמיו פערו בבוץ. יצרנו שני "שבילים" מוזרים , בדומה לעדר פילים.    

כך הלכנו , מחרישים , כעשר שעות. מדי פעם עלו קולות נאקה ובכי של אלו מתוכנו שפשוט קשה היה להם. אבל שם , שם בבוץ, אי אפשר היה כמעט לעזור אחד לשני, חוץ מטפיחת שכם קלה ולחישת " יהיה בסדר ". הפעם הראשונה שגץ של תקווה חלף בנו, כששמענו קולות המומים רחוקים של התפוצצויות, והבזקי אור מאד עמומים. שמחה בפלוגה ב''. כי אם הדי הפגזים לפנינו – סימן שאנחנו בדרך הנכונה לתעלה. ככל שקרבנו אל השחר שעוד טרם הפציע, זיהינו פס שחור הולך ומתקרב אלינו . זו סוללת העפר שעל תעלת סואץ. ככל שקרבנו, הוא התחדד . לקראת ארבע או חמש בבוקר הרגשנו שאנחנו נחלצים מעומק הבוץ, והוא הולך ונעשה רדוד. עם שחר, באור מעומעם של ראשית יום , הגענו אל דרך המוצבים. מולנו הזדקרה מיד שלדת טנק שנפגע במארב, כולו מפוחם ושרוף. גם אל הטנק הזה נחזור בסופו של דבר.

סחוטים, ספוגי בוץ, נכנסנו אל מוצב ,"קקטוס". עוד בטרם התחילו ההפגזות, חלצנו נעליים ובגדים, כל אלה הוקשחו בבוץ, ופשוט עמדו כפסלים . ראשון ראשון, ואחרון אחרון. אף רובה או מקלעון לא היה כשיר לאחר הבוץ. מיד טבלנו את כלי הנשק בשמן הגנרטור, והתחלנו לקרצף ולנקות . רק אחר כך התפנינו לטרוף מה שבא ליד ולפה. חלבה ממנות קרב, כל מיני פרוסות לחם ומה שהיה במוצב. ולבסוף- בגדים , או מאלו החדשים שסופקו למוצב, או משלנו , ששטפנו במים . המילואימניקים שישבו במוצב טיפלו , בישלו, הסבירו, והזהירו- לא לצאת לחצר.

לילה אחד, הגיעה שיירת אספקה שפרצה את המצור בפיתחה של הסוללה, מדרום ל" קקטוס " , בין המוצב למוצב הדרומי ששמו, אם אינני טועה " צאלה ". טנקים ונגמ"שים חלפו במהירות בפיקוד רפול, בדרך ל"טמפו" , המוצב האחרון הצפוני, מול פורט סעיד.  הם הרעידו את האדמה עוד יותר מהפגזים שנחתו בעקבותיהם . אצלנו הורידו אספקה חדשה, בגדים, תחתונים, ירקות, והרבה הרבה ציוד רפואי. הופעת שיירה כזו הייתה מרעידה את כל הגזרה באש מרגמות , מקלעים, תותחי נ.ט.  "טמפו" הפך למיתוס. אומרים שאלף פגזים נחתו עליו בכל יום. הוא היה מנותק מכל הכיוונים, ואנחנו שמשנו לו מעין עורף. פצועי השיירות מפתחת "טמפו" , היו תמיד מפונים אלינו.

ימים של הפגזות , ויציאה למארבים לשמירה על השיירות שלנו , ושמירה על קו המים. כל מארב של פלוגה ב'' היה בן 22 איש. היינו נפרסים לאורך הסוללה , על השפיץ, וצופים אל קו התעלה כל הלילה. גם בעזרת מכשירי ראיית לילה. אחד המארבים האלה היה בפיקודו של סגן אורי כהן. אורי, לימים  השתחרר , וחזר כקצין מתנדב לפקד על מוצב בתעלה , אחד מ"הנמרים" כפי שכינו אותם אז. במוצב חטף כדור בראשו, והתעוור. מאז 1977 מנהל אורי את ספריית העיוורים בנתניה. נחזור ל"קקטוס" . ערב יום העצמאות המארב בפיקוד אורי כהן זיהה סירות קומנדו מצרי נערכות לחצות את התעלה. מכת אש, והכוח הזה חוסל, אבל הייתה גם מכת אש נגדית. כדור פגע ברימון זרחן שליד אחד החיילים , והוא נפצע בראשו , פונה אל "קקטוס" . אל חיקו של הרופא האגדתי , ה"ג''ינג''י" .  

לילה היה. הרופא , שרק יומיים קודם התבשר בקשר שנולדו לו תאומים בתל אביב, היה נחרץ.   " יש כאן חייל שנפגע בעין שמאל, אני חובש אותו, חייבים לפנות אותו מיידית לרפידים ( היא ביר גפגפה ), אחרת  יאבד  את עינו הפגועה, וגם את זו השנייה " .

למסוק הפינוי אסור היה להתקרב עד למוצב. עד שני קילומטרים ממנו ולא יותר.   המ"מ שלנו, אריה, ארגן אותנו ארבעה חבר''ה ביחד אתו , ויצאנו שוב אל תוך הביצה המלוחה. בעזרת מכשיר ניווט כיוון אלינו את המסוק. הובלנו את החייל הפצוע בתוך הבוץ המלוח. הוא היה חבוש בראשו ובידיו. הובלנו עוד חייל עם שבר פתוח ביד. הלכנו והלכנו, שקענו בבוץ, וכל האזור רועד מהפגזה. המצרים הבחינו או שמעו את המסוק המתקרב, והחלו מרססים את כל האזור. עם כל שריקת פגז השכבנו את הפצועים בתוך הבוץ, ושכבנו עליהם. וכך, הולכים ושוכבים. הולכים ושוכבים. עם כל פגז ניתזו רסיסים ובעיקר בוץ על כולנו. שני קילומטרים ארוכים. יש האומרים, בקורטוב של בדיחות הדעת, כי הבוץ המלוח שיחק לטובתנו. הוא בולם את הפגזים לתוכו.  כבר שמענו את נהמת המסוק, קרבנו אליו, הוא לא נחת. ריחף באוויר בגובה של מטר. העלינו את הפצועים ספוגי הבוץ , טפחתי לחבוש הראש על כתפיו , ואמרתי לו " בהצלחה" . המסך יורד.  

חזרנו. לימים הוחלפנו על ידי סיירת "שקד" . השתחררנו.

מאז, בהבזקים של זיכרונות ואסוציאציות , אני מנסה לברר ולדעת, מה עלה בגורל החייל שחולץ. האם ניצלה עינו השנייה, ואולי גם הראשונה ? האם הצלחנו להוציא תקווה מהבוץ המלוח? ולא הצלחתי לעלות על עקבותיו. דרך עקלקלה ופתלתלה של בירורים, איש לא ידע לומר לי. לא בצה"ל, לא באתרי המורשת, וגם לא ממי שפגשתי במהלך השנים שהיה אתנו בפלוגה. ההתרחשויות במוצב בלילה ההוא היו מהירות, אלו נכנסו ואלו יצאו, לא היה מידע מדויק. ניסיתי לגלוש בגוגל, ולשווא. סיפורים דומים היו , בעיקר  על חודש נובמבר 1969, כשהגזרה התלקחה שוב.

בפעם הראשונה פניתי למדור לחיפוש קרובים , אל ירון אנוש, ב 2003 . ספרתי את הסיפור ובקשתי לאתר את החייל, לדעת מה עלה בגורלו. קבלתי כמה תגובות , קצוות של חוט כביכול. אף לא אחת הובילה אותי אל החייל. בפעם השנייה , פניתי שוב דרך התכנית של ירון אנוש , ביוני 2011. ספרתי את כל הסיפור, נתתי את כל האותות והסימנים. כעבור שבוע מתקשרת אלי מגי , מפיקת התכנית. " יש לנו הפתעה בשבילך ".  וכך במפגש רדיו של מדור הקרובים, מצאתי עצמי מספר בפעם השלישית את הסיפור.

" אתה בטוח שהפצוע היה מגדוד 202 ? " שואל ירון אנוש.

" אני כבר לא בטוח בהרבה פרטים, בכל זאת עברו שנים " עניתי.

אז בגלל אותה טעות אולי התקשיתי ונתקעתי בדרך אל הפצוע שלנו. " שלום לך יעקב אשכנזי, אתה בקו הפתוח עם אבינועם גרנות. הסיפור הזה נשמע לך מוכר? "  , כך המראיין.

" לפי כל הסימנים אני הוא האיש. כל הפרטים זהים, למעט זה שגם אני מפלוגה ב'' של גדוד 50 , הפלוגה של אבינועם "

" אז דברו. "

" שלום לך יעקב אשכנזי , אני מתחיל להיזכר בך " אמרתי מופתע.

" שלום גם לך, אני הוא האיש. הייתי מעורפל באותו הלילה, אבל אני זוכר בגדול את הפרטים , והכל תואם לגמרי. אלא שאני הייתי במארב ששמר על השיירה, ולא על השיירה עצמה. חטפנו פצצת זרחן מהמצרים, והזרחן שרף לי את הראש, מעל לעין שמאל ואת הידיים. אני זוכר את הפינוי בבוץ, את הפגזים ורעש המסוק. אפילו את שני הרופאים על המסוק אני זוכר. " כך אשכנזי, מ"כ בפלוגה ב'' .

" הרופאים פשוט ניקו וחיטאו לי הראש  , שאבו את כל הזרחן שלא יחדור אל העין פנימה. זה היה עניין של דקות, והם הצילו לי את העין  עוד על המסוק. "

אני כמעט נחנק בשיחת הרדיו . " זאת אומרת " אני אומר, " שלא רק העין השנייה ניצלה, גם הראשונה! אתה רואה לגמרי ? !! " אני שואל בזהירות . 

" אכן. היו לי הפרעות בעין שמאל, לפעמים גם יש. מרפידים פוניתי ב''נורד'' לסורוקה . כשהעלו אותי על הנורד, היו מסביבי עוד ששה על אלונקות, מכוסים בשמיכות. שאלתי את המכונאי המוטס, למה לא מפשילים מעט את השמיכות, שיוכלו לנשום. המכונאי אמר לי – הם כבר לא נושמים. אלה היו חללי הגזרה הצפונית, מיום קודם.  עברתי טיפולים בבית החולים , ולאחר מכן ששה חודשים של טיפולים פלסטיים . במחלקה הפלסטית של סורוקה שכבתי עם עוד שלושה שריונרים שידיהם ורגליהם היו תלויות בין שמים לארץ."

 אלו שלושה מתוך ארבעת חיילי צוות הטנק, אותו טנק מהלילה הראשון בגזרה הצפונית, אותה שלדה שקבלה את פנינו אחרי הבוץ. הרביעי, הנהג, נהרג במקום.  זה היה טנק מ"פ , איש קיבוץ חולתא. ואשכנזי ממשיך.

"יצאתי מזה. בריא ושלם. הלכתי לתל השומר, העליתי בחזרה את הפרופיל שלי לקרבי, חזרתי לגדוד, והייתי בפלוגת הסיור בתעלה, תחת הפגזות , עד להסכם הפסקת האש. כל השנים הדחקתי את עניין הפציעה, הוא נשאר אצלי כמו טראומה. ניסיתי לא לחשוב על זה. פתאום נכנסתי לפני שבועיים אל בית אחותי, כשהיא מקשיבה למדור. עצור, היא אומרת. מישהו מספר סיפור מוכר- הוא מדבר עליך. ואז הכל חזר אלי, התקשרתי לרדיו , ואני כאן מדבר אתך " .

לא ציפיתי לסוף כזה. חשבתי, איך היינו אז. מה עברנו ועברו אחרים. בארץ לא כולם הבינו את המשמעות , הגזרה הצפונית במצור של ממש.

ליל שישי לפני שבועיים.  אשתי ואני מכינים אבטיח חתוך וקצת עוגיות. יעקב אשכנזי וזוגתו באים להתארח. הביאו עימם יין רימונים מיקב דלתון. מפגש מיוחד לאחר עשרות שנים. איש איש עם אמתחת חייו העמוסה. השקנו כוסית, והשיחה קולחת . איך היה. מי היה. המוצב שכמעט נפל בידי המצרים ב 1969. הבוץ, אי אפשר לשכוח את הבוץ. מאז נפרסו יריעות פלסטיק עליו, ורכב קל יכול היה לנוע על הביצה. אשכנזי, שזוף,  חי בחדרה, ומעבד משק חקלאי בבית חנניה. מטעי בננות. חורש ומטייל בארץ  לאורכה ורוחבה. לפני שנתיים הזמין אותו בנו הבכור, העוסק בחקר ימים, לשיט מיוחד.  לאורך תעלת סואץ. במהלך השיט חלפו על פני הגזרה הצפונית ההיא. לא. לא הרסו את "קקטוס" , נשארו ממנו מבנים ועמדות, הרי לאחר המצור נבנה מחדש מקורות וחלקי מסילת ברזל . אבל זה כבר היסטוריה. לפעמים, גם בבוץ מלוח יש קצת תקווה.

תמוז תשע"א , יולי 2011