זכרונות של רופא
17 אוגוסט, 2015
הגעתי לסיני ב-16 ליוני 1969. מספר חודשים קודם לכן סיימתי את שנת הסטאז'' כהשלמה ללימודי הרפואה בירושלים ולאחר מכן קורס קציני רפואה ממושך שחלקו הרפואי – כ-3 חודשים בבית החולים תל השומר.
הוצבתי בגדוד שריון 184 שהיה אחראי על הגזרה הדרומית בקו תעלת סואץ ומפקדתו חנתה במחנה המיתלה. ניסיוני ברפואה היה מועט וניסיוני הצבאי אפסי.
מלחמת ההתשה החלה כמה חודשים קודם לכן והייתה בעיצומה. כבר ביומי השני בגדוד נתקלתי בפצועים הראשונים. לא הייתי לבדי, הרופא אותו החלפתי נשאר אתי שבוע ימים לחפיפה, והפצועים פונו על ידי ד"ר ברנד – רופא מגדוד ההנדסה אל המרפאה הגדודית ששכנה באוהל. ד"ר ב. ביצע טרכיאוסטומיה (פיום קנה הנשימה) לאחר הפצועים עוד בדרך לגדוד, אך הלה נפטר עוד לפני שהגיע אלינו. יתר הפצועים קבלו טיפול ופונו מהגדוד.
השבוע הראשון בגדוד עבר ללא אירועים מיוחדים, קודמי בתפקיד הכיר לי את צוות המרפאה. החובש הגדודי אריה, החובשים שוקי, בכר, פיקי, יורם וחבריהם. כולם בחורים נבונים ובעלי ניסיון קרבי וכמובן את מפקדי הגדוד. סיירתי עם אריה החובש הגדודי בקו. באותו שבוע לא היו שום אירועים מיוחדים.
בתום שבוע לשהותי בגדוד, הגיע יום חלוקת התארים באוניברסיטה העברית בירושלים. כמובן שעוד ביום הגיעי לסיני בקשתי מהרופא האוגדתי ד"ר יוסי סחר (ז"ל) רשות לצאת באותו יום לירושלים. בלילה לפני צאתי עלה סיור של צנחנים על מארב של המצרים. כמה חיילים נפצעו מרסיסים, אף לא אחד קשה. הפצועים פונו למחרת היום במשאית לרפידים. עם אותה משאית יצאתי לשדה התעופה ומשם המראתי ללוד ומשם הביתה. הורי וסבתי חכו לי בבית, החלפתי בגדים ויצאנו לטכס בירושלים בקמפוס בגבעת רם. הטכס היה מאכזב. אחרי 6 שנות לימודים שנת סטאז'' ועבודת גמר אחת, העלייה לבמה לקבלת התעודה וההשבעה הקולקטיבית לא עוררו בי רוממות רוח. חייתי כבר בעולם אחר.
חזרתי לגדוד ויום לאחר מכן עזב הרופא הקודם וכעת נשארתי נושא באחריות לבדי.
העבודה הייתה רבה. באותה תקופה ישבו במיתלה 3 גדודים (מפקדות) גדוד הטנקים שלי, גדוד תותחנים וגדוד מילואים של צנחנים. לגדודים אלה לא היו רופאים. הטיפול בחיילי פלוגות המפקדה הוטל עלי. עיקר העבודה היה הטיפול בשילשולים, מכה מדברית שגם אני לא נמלטתי ממנה. בנוסף לעבודה השוטפת תרתי משמע, הוטל עלי גם הטיפול במעוזים, באנשיהם וכמובן בפצועים. השתדלתי לסייר עד כמה שאפשר במעוזי קו התעלה, לבקר בכל אחד מעשרת המעוזים לפחות פעם בשבוע. המלווים הנאמנים שלי היו שניים, אריה החובש הגדודי, בחור מנוסה ואמיץ ואמבולנס "פרגו" ישן שהשיקול לקחת אותו היה – שאם הוא ידפק בהפגזה האבדה לא תהיה גדולה מדי.
לסיורים היו בעצם שתי מטרות : הראשונה למנוע מפגעים תברואתיים במעוזים, וזה היה תפקידי כרופא אחראי בגזרה והמטרה החשובה לא פחות הייתה לתת לאנשי המעוזים בכלל ולחובש בפרט את ההרגשה שהם אינם בודדים ולסייע לחובש בעצה ובמעש ככל שיכולתי. באותה תקופה היו כבר שני רופאי מילואים בקו וגם אותם היה צריך לבקר.
הירידה לקו לא הייתה נעימה בכלל. תמיד היה חשש שכניסת הרכב למעוז תכובד במטח פגזים קצר אבל יעיל מהצד השני.
אחרי מספר סיורים כאלה כבר הייתי מתורגל, עם כניסתי למעוז, עיני הייתה צדה את הפתח של הבונקר הקרוב ביותר ולאחר החניית הרכב במחפורת, היינו רצים כולנו לאותו פתח.
אחד המעוזים היפים והגדולים בגזרה היה מעוז "כברית" במיצר בין שני האגמים המרים. המעוז הוחזק על ידי מחלקת חיילי נח"ל ומחלקת טנקים.
באחד הסיורים נכנסנו בשעות הבוקר למעוז. הספקנו להיכנס לבונקר הקרוב וההפגזה החלה. הבונקר היה חשוך, הודיעו בטלפון פנים למפקד המעוז שהדוקטור הגיע. חכינו וכעבור כשלושת רבעי שעה פסקה ההפגזה. חצינו את חצר המעוז בריצה ונכנסנו לבונקר הפיקוד. ניר, סג"מ צעיר מפלוגת הסיור החטיבתית מפקד המעוז קבלנו במאור פנים. בעיות רפואיות רבות לא היו שם. שוב החלה הפגזה, לא יכולנו לצאת. סמל המעוז, נחלאי מתל יוסף, הוציא חצוצרה והחל לנגן. הרפרטואר שלו החל בשירי מולדת ונגמר בואלסים של שטראוס. הוא זייף אולי פה ושם, אך המעמד היה מרגש. בחוץ הפגזות תופת ובפנים יושבים כמה חברה צעירים, אוכלים וואפלים מהחבילות מהבית ואחד מחצרר. את אותו היום כבר סיימנו באותו מעוז.
פינוי נפגעים
התפקיד החשוב ביותר באותה תקופה היה כמובן פנוי הנפגעים מהמעוזים והטיפול בהם. באותה תקופה עדיין לא היה רופא בכל מתחם ולכן לא פעם הייתי הרופא הראשון שטיפל בפצועים. רוב הפצועים נפגעו בשעות אחר הצוהריים ובערב. באותה שעה היו המצרים מתחילים בהפגזות ארטילריות מסיביות והפצועים היו נפגעים מן המטח הראשון. אח"כ כולם כבר ישבו בבונקר. סיור הלילה היה זה שהיה מוציא אותם מהמעוזים ומביא אותם אלי. היינו נפגשים ליד "בסיס טילים" על ציר המיתלה. בסיס הטילים המצרי הנטוש היה ממוקם בערך באמצע הדרך בין המחנה הגדודי ובין צומת קוברי (מעוזי "קוברה"). הטיפול בחושך לא היה קל והתסכול שלי כרופא צעיר היה לא קטן. בגמר כל פנוי חשבתי מה עוד יכולתי לעשות ולא עשיתי. כרופא צעיר רציתי לעשות את כל אותן הפעולות ההרואיות כגון פיום קנה נשימה, הכנסת צנטר לבית החזה ולהציל את הפצוע בצורה דרמטית. אבל הדברים החשובים באמת היו לאבחן את הפציעות הקשות, לתת עזרה ראשונה ולפנות את הפצועים לעורף במהירות. במשך הזמן נרכשו הניסיון והתרגולת. עזרו לי בכך צוות החובשים, אריה , יורם, שוקי וגבי. מיומנותם הייתה גבוהה ואט אט התחלתי להסתמך על העבודה היעילה והטובה שלהם בשטח. אני טיפלתי בפצוע הקשה ביותר והם חבשו והכניסו עירויים לורידי הפצועים היותר קלים.
בימים שלא סיירתי בקו, היו ידי עמוסות עבודה במרפאה הגדודית בשעות הבוקר, ובשעות אחר הצהריים היו פינויים ממעוזי צומת קוברי או מהמזח. לקראת סוף הקו הראשון שלי הוכנסו הסטאז''רים (רופאים משתלמים) למעוזים. בלילה היה אחד הסטאז''רים מתייעץ אתי טלפונית האם להזניק הליקופטר לקו או לחכות עד הבוקר עם פנוי הפצוע שלו.
הפחד
כבר בראשית דרכי כרופא בגדוד נתקלתי בבעיית הפחד. בכל מלחמה ובוודאי במלחמה ממושכת הפחד מלווה כל אחד ואחד מאתנו. מה שלדעתי מבדיל את "הגיבור" מן הפחדן הוא שהראשון מתגבר על הפחד והשני לא.
כרופא גדודי פנו אלי לא פעם חיילים בגלל פחד לרדת לקו. אותו נהג הספקה מפלוגת המפקדה מגדוד התותחנים השכן פחד בצדק מההפגזות שלוו אותו על כביש התעלה.
בטיפול השתמשתי בכוחות הסוגסטיה שלי, המלצתי לו לקחת כדור הרגעה אחד בבוקר ואת השני עם תחילת ההפגזה. לצערי אין לי מידע מדויק על יעילות הטיפול.
גם אני לא הייתי משוחרר מפחד. זכור לי אחר צוהריים קיצי, ישבנו שלושה אנשים באוהל שלי במיתלה, הקמב"ץ הגדודי (ב.א. במתמטיקה) מ"פ מפקדה של הצנחנים, מילואימניק ואני. לפתע נסגר ארגז הקירור באוהל המרפאה השכן ב"ווופ". הרעש הקפיץ את שלושתנו, הוא נשמע בדיוק כמו קול "יציאה" של פגז מרגמה. לאחר שניות ראשונות של אלם פרצנו כולנו בצחוק.
אחד המעוזים המסוכנים ביותר בגזרה היה מעוז "המזח" בפורט תאופיק. המעוז היה על לשונית יבשה צרה בתוך מפרץ סואץ. הדרך אליו הייתה אמנם מוגנת ע"י סוללת עפר, אך בחלקים לא מעטים הייתה חשופה. המעוז חטף הפגזות הרבה וכל מי שנכנס אליו הסתכן כבר בדרך. לביקור במזח היינו יוצאים עם זריחת החמה, מתוך אמונה שאז השמש מסנוורת את עיני התותחנים המצרים ולכן הם נמנעים מירי.
בתקופה בה הגעתי לקו כבר היה רופא איש מילואים מוצב דרך קבע במזח. החלפת הרופא הייתה מבצע בגלל בעיית הכנסתו למוצב. בעזרת הסמג"ד יואב ווספי ז"ל, הצלחתי להוריד אמנם באיחור של יממה את רופא המילואים החדש למעוז.
הבעיות החלו סמוך לכניסתו למעוז. כעבור יום בערך, טלפון נואש למרפאתי. "טאובר המצב נורא תשיג לנו אלף שקיות ניילון". אני שואל "למה", הוא עונה "החיילים מחרבנים בתוך הבונקרים בגלל ההפגזות" "עוד מעט כולם יקבלו דיזנטריה". היה יום חמישי בערב, מניין לי אלף שקיות ניילון. אני פונה למ"פ מפקדה סגן ברקו (ברקו מיכאל). לברקו נולדה לא מזמן תינוקת ולכן הוא מציע ברצינות גמורה לשקול את האפשרות להוריד סירי לילה למעוז. אבל סירי לילה מניין ? בצר לי פניתי לרופא האוגדתי יוסי סחר ז"ל. זכרתי שבקורס קציני רפואה ספרו משהו על בתי שימוש כימיים. יוסי הבטיח לעזור. וכעבור מספר ימים הגיעו למזח בתי שימוש כימיים הראשונים בגזרה. בתי השימוש הכימיים כמובן שלא פתרו את בעיות המזח.
בסוף יולי הייתה הפשיטה המצרית על קצה המזח, שם הייתה מחלקת טנקים. פלוגת קומנדו מצרית עלתה על הסוללה ותקפה את הטנקים בבזוקות. המעוז עצמו היה תחת הפגזה כבדה ואחר מפתחי הבונקרים קרס. ידי הרופא במעוז היו מלאות עבודה. הטנקיסטים שפונו סבלו מפגיעות חמורות בריאות (כתוצאה מנשימת גזים ועשן שנפלטו מהתפוצצות התחמושת) וחלקם נפטר אח"כ בבית החולים.
בליל הפשיטה קדמו אותי ואת הצוות הרפואי לצומת בסיס טילים. אך הפצועים פונו מראס מאסלה בהליקופטר. למחרת בבוקר ירדתי עם אמבולנס מלא ציוד רפואי למזח. המלאי במוצב התרוקן באותו לילה. עם כניסתנו למוצב הצלחנו להשתחל במהירות לבונקר הרפואי וההפגזה החלה. הרופא היה שבור מאירועי הלילה הקודם. עם תחילת ההפגזה משתחלים לבונקר "ברן" (האלוף אברהם אדן) מפקד גיסות השריון וקלמן מגן ז"ל מפקד חטיבה 14. הרופא המקומי "שופך": "מכאן אף אחד לא יצא חי". "טמטום לשים מחלקת טנקים מבודדת בקצה המזח". בערב קבלתי הוראה להחליף אותו ברופא אחר. במקומו הגיע נדיב שפירא, סטאז''ר צעיר מירושלים, עליז ומלא מרץ שתרם לא מעט להרמת המורל במעוז.
עם אירועים סוערים אלו הגיע "קו" זה לסיומו. קיבלתי חופשה למספר ימים. העלייה "ארצה" במטוס לאחר כ-4 שבועות רצופים בסיני הייתה דומה לחוויה של נסיעה לחו"ל. נחתנו בשדה דב בתל אביב. המעבר ממדבר סיני אל פרדסי השרון היה חריף.
הגדוד עלה לתקופת התארגנות ואימונים ברפידים, כעת התחלתי להכיר את חיילי ומפקדי הגדוד. לאחר ה"קו" הראשון שלי כבר הייתי מעורה, יצרתי אז קשרי ידידות עם חברים רבים, שאול שלו ז"ל מפקד אחת מהפלוגות שלנו, סגנו שמואל אבישאול ז"ל ורבים אחרים. שאול שלו היה מפקד אחת מפלוגות הטנקים בגדוד. עוד הספקתי להכירו בשהותנו במיתלה. גבר נמוך מבנה גוף אתלטי, פנים חדים. באחד הימים פנה אלי וסיפר לי שהחברה אינם יודעים לחלץ פצוע מטנק. זאת לאחר שאחד מחייליו נפגע וחבריו לא ידוע איך לגשת אליו ולהוציאו מהטנק. יחד ניגשנו אל אחד הטנקים בגדוד ונסינו להוציא חייל ששכב לצורך התרגול על רצפת הטנק. כל הפעולות נרשמו במדויק ושאול תרגל זאת אח"כ בפלוגה. ידע זה סייע לי לא מעט גם במלחמת יום הכיפורים ארבע שנים לאחר מכן.
באחד הימים הופיע שאול במרפאה ושפשף את ידיו בשביעות רצון. "הטנקים שלי הטביעו אניה במפרץ סואץ". זו הייתה תקופת התקריות הגדולות בקיץ 1969. רק מאוחר יותר נוכחתי לדעת שאותו מפקד קשוח שחייליו העריצו ופחדו ממנו, היה לא רק סייפא אלא גם ספרא. שאול היה בוגר האוניברסיטה בפילוסופיה ובהיסטוריה ובהחלט חריג בנוף המדברי של סיני.
בחניון הטנקים שלו, תחת רשת הסוואה היה קורא ביום ספרות יפה וספרות "מקצועית". "השטן ממוסקבה" של בולגקוב וספר על מטאפיזיקה של פרופ'' רוטשילד. בלילה הוא היה עושה 100 שכיבות סמיכה על סיפון הטנק.
שאול נהרג במלחמת יום הכיפורים כמפקד הגדוד בו שרתנו יחד במלחמת ההתשה.
בסתיו 1969 ירדנו שוב לקו. הפעם בגזרה המרכזית, מחנה הגדוד היה בטסה, מסביב מרחבי הדיונות האין סופיים של סיני IN THE MIDDLE OF NOWHERE. ימי הסתיו על השקיעות הצבעוניות היו יפים. בשעות אחר צוהריים אלו יכולת להרגיש את אפסותך- ממש כגרגיר חול במרחבי המדבר.
המכות הראשונות נחתו עלינו ביום הראשון. כבר בבוקר הראשון שלנו בקו התהפך קומנדקר עם חיילים שיצאו לחופשה. המאזן היה הרוג ומספר פצועים. יחד עם רופא הגדוד אותו החלפנו טפלנו בפצועים ופנינו אותם לרפידים.
כעבור מספר ימים הודיע לי יורם, אחד החובשים הטובים ביותר, מעמודי התווך של מחלקת הרפואה הגדודית, כי הוא חסר תיאבון וחש בבחילה. מגיפת הצהבת הזיהומית הייתה בעיצומה והאבחנה הייתה ברורה.
מטסה יצאתי כדרכי לסיורים בקו המעוזים על מנת להכיר את הגזרה ואת כל צירי הפינוי. הפעם הייתי כבר בקי ומנוסה בהלכות קו והפגזות. באחד הימים ביקר אותי חבר רופא בן מחזורי, ששרת בגדוד ההנדסה בסיני. הבאתי לך הפתעה הוא אמר, ומהאמבולנס יצא אחי אורי. זו הייתה הפתעה אמיתית. אחי היה בטירונות בצנחנים ונשלח לעבוד בביצורים בסיני, בגדוד של אותו חבר. כאשר הדבר נודע לרופא הגדודי הוא לא התעצל והביא אותו אלי.
באחד הימים הודיע לי הרופא החטיבתי כי עלי להשתתף בפעילות מבצעית חורגת מהשגרה. באותם הימים תוכנן מבצע מעבר לתעלה במחנות אבו סולטן. כהכנה למבצע הוצאו תצפיות לקו המים מדרום לאגן תמסח. התצפיות אובטחו על ידי פלוגת צנחנים שהייתה אז בקו. אני הייתי הרופא של אותה "משלחת" ויחד אתי שני חובשים ממחלקת הרפואה הגדודית. יש לציין שבאותה העת כולנו עדיין ששנו אלי קרב. באחד הלילות עלינו על משאית והובאנו אל חורשת דקלים מדרום לאגם תמסח. שהינו שם שלושה ימים. האווירה הייתה נהדרת. המצרים לא גילו אותנו ולכן גם לא ירו עלינו. התחברנו יחד מ"פ הצנחנים אבנר חרמוני מקיבוץ הזורע, סגנו אנגל כמדומני מיוקנעם והקת"ק שמאי כהן ז"ל. שמאי היה בחור חמד שאחיו הבוגר ממנו למד אתי בבית הספר העממי. שמאי נהרג מספר חודשים מאוחר יותר בגזרה הצפונית של התעלה.
המשמעת של הצנחנים הרשימה אותי, בשטח נערכו מסדרים כדת וכדין ובכל רגע פנוי היו החיילים מנקים את נשקם. ביום נחנו ובלילה נעקצנו על ידי היתושים הרבים בסביבה. אז התחלתי לקחת את כדורי הקמוקין ברצינות.
מהמבצע הגרנדיוזי לא יצא כלום. אחד האנשים – מפקד מעוז באותה תקופה שידע משהו על התכנון נחטף על כביש התעלה ונלקח לשבי המצרי ולכן בוטל המבצע.
יום קרב
באותו סתיו ב-1969 קיים הגדוד יום קרב לאורך הגזרה. בלילה לפני המבצע בסביבות 2300 יצאה מחלקת הרפואה מטסה על שני זחלמים. לאור הירח אנו נוסעים בשיירה קטנה, בעקבות שני זחלמי הרפואה נוסע זחלם מרגמות. הדרך מוכרת לי היטב ולכן אני מוביל. ירדנו מכביש טסה איסמעיליה לדרך החת"ם ופנינו צפונה אל חורשת דקלים מול גשרי הפירדאן. התאג"ד התמקם ולפנות בוקר בסביבות שתיים שלוש התחיל הירי. ירי ארטילרי וירי טנקים. לפני הצוהריים הסתיים הכל. כולנו מרוצים ולגדוד אין נפגעים. טנק אחד עלה על מוקש נ"ט אך לצוות שלום. מפקד הטנק היה המ"מ ניסן כץ שנפל במלחמת יום הכיפורים.
עם ניסן התיידדתי בהיותנו בעורף ברפידים. צעיר שחרחר, הנדסאי בנין במקצועו. הכרנו כאשר פנה אלי בגלל בעיה רפואית כלשהיא. מאוחר יותר כאשר שוב היינו בקו, ישב ניסן כמ"מ טנקים מול "חובל" (צפון האגן המר הגדול) וגם שם עלה עם הטנק על מוקש נ"ט ושוב יצא ללא פגע. במלחמת יום הכיפורים שרתנו שוב יחד באותה חטיבת מילואים. הפעם המזל לא שיחק לו וניסן נהרג כאשר הטנק שלו עלה בשלישית על מוקש נ"ט.
ושוב פנוי פצועים
לקראת סוף הקו הזה היו מספר תקיפות של מטוסים מצריים. הגדוד הוכנס בכל פעם לכוננות נ"מ, כל חיילי המפקדה ישבו במחפורות. על ביטול הכוננות היו מודיעים רק אחרי שעות. באחד הבקרים הללו קוראים לי מהמחפורת לחמ"ל. הרופא החטיבתי על הקו, הוא מודיע לי שמטוסים ירדו על סוללת תותחים – "כושי" מדרום לכביש טסה איסמעיליה ויש הרבה נפגעים. עלי לצאת מיד. היציאה מלווה בתקלות. הזחל"ם בחת"ג, צריך לאסוף אותו, מכשיר הקשר אינו פועל כהלכה, בינתיים חולף זמן יקר. יוצאים לדרך באיחור ומגיעים סוף סוף לצומת כביש טסה איסמעיליה עם דרך החת"מ. שבעה פצועים זרוקים בצומת – משאית מהסוללה כבר הביאה אותם. ההליקופטר במקום, הרוטור שלו פועל, רעש וחול מסתחרר. הרופא בהליקופטר צועק אלי, בוא נעמיס את הפצועים ונסתלק ואני בדעה שצריך לטפל, לתת עזרה ראשונה לפני הפנוי. אחד הפצועים קשה, טרקטוריסט אזרח לבוש במעיל עור, קשה לחתוך ולקרוע את שרוול המעיל על מנת לחשוף את האמות ולהכניס עירוי לוריד. לפתע מטח פגזים על הצומת, מקבץ מדויק על מקום המצאנו, בטווח של כ-50 מטר מאתנו. ההליקופטר מתרומם, החובש הגדודי עוד הספיק להעמיס את הפצוע הקשה וקופץ מן המסוק. כולנו מתפזרים. פצוע אחד נשאר יחד אתנו על האמבולנס שלנו, שני הרוגים הושארו בשטח. אנחנו חוזרים ומפנים גם אותם.
הרגשתי באותו יום הייתה גרועה ביותר, לא הגעתי בזמן ולא נתתי את הטיפול הטוב ביותר. מה לעשות הפגזה אינה הרקע הטוב ביותר לטיפול בפצועים.
גם הקו הזה הסתיים והגדוד עלה בחזרה למחנה אוהלים מצפון מזרח לרפידים והשתתף בתרגיל אוגדתי. בחורף לאחר מכן בחזרה לטסה לגזרה המרכזית.
החיים בקו הפכו לשגרה, שגרה מאמצת ומעייפת ולא פעם מפחידה. סיורים בקו ביחד עם במג"ד והסמח"ט. בגלל ההפגזות משתדלים להכניס מעט כלי רכב למעוזים ולכן יורדים לקו בקבוצות קטנות. במעוזים מקיימים כוננות אנטנות – כאשר רואים אנטנה מרחוק הרי שמדובר במפקד בכיר ואז חובשים קסדה ורוכסים את אפוד המגן.
מפקדת הגדוד מתכנסת בערבים לישיבות ארוכות בהם דנים על הורדת הדואר למעוזים. המג"ד מתעסק אישית בבעיות האם במעוז א'' הוסרט סרט, האם הגיעו העיתונים היומיים למעוז ב'', שלא לדבר על אספקת מזון. המוראל של חיילי המעוזים הוא בראש דאגותינו. חיילי השירותים בגדוד נועדו לשרת בראש ובראשונה את המעוזים והם עושים זאת יום יום תוך סיכון חייהם מבלי שיזכו לתהילה.
אורחים רמי מעלה מבקרים בקו. חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, תורמי מגבית, הרמטכ"ל. העורף הרפואי זה אני על הזחל"ם. הרופא הפיקודי מבקר לעיתים קרובות, ד"ר אדלר קפדן ומתערב בכל. לאחד ממפקדי המעוזים הוא אומר – אם המטבח שלך מטונף בוודאי גם המקלעים חלודים. "באמת" עונה לו מפקד המעוז, "מפקד האוגדה (דן לנר) שביקר כאן היום חושב אחרת".
ביקוריו של הרופא הפיקודי לא הסתיימו בדרך כלל בשקט. לזכותו יאמר שד"ר אדלר היה לוחם ללא פשרות על הדברים שנראו לו חשובים, גם אם חרגו מתחום עיסוקו הרפואי. הוא היה מן הראשונים שדרש להקפיד על חבישת קסדות ואפודי מגן במעוזים. רשת הפנוי שאורגנה בסיני בזמנו פעלה ביעילות והתשתית שלה שמשה אותנו במלחמת יום הכיפורים. דברים אלה למדתי להעריך מאוחר יותר.
באחד הביקורים הוא הגיע למעוז "חובל" בצפון האגם המר הגדול. במעוז ישבו חיילי נח"ל שמעולם לא הצטיינו באהבת הסדר והניקיון. בחצר המעוז עמד צריף עץ ששימש כמטבח ומעין מועדון. מעוז זה היה יחסית מופגז מעט ולכן העזו יושביו לבשל ולאכול בצריף. הצריף הזה כבר מזמן הרגיז את הרופא הפיקודי. באותו יום שד"ר אדלר ביקר במעוז התחלפה מחלקת הנח"ל במקום. זו הייתה הזדמנות לניקיון יסודי.
הגעתנו לביקור באמצע הבלגאן, בתוך הבונקרים הוצא הלכלוך שמתחת למיטות והוא התגולל באמצע הבונקר. באותו ערב הודח מפקד המעוז והרופא החטיבתי הודיע לי כי עלי לרדת למעוז לעשות שם סדר. אני חוזר משם רק כאשר הסמג"ד יחליט שהמוצב מסודר. לצורך העניין תגברו אותו בדחפור וצוויתי לחסל את המטבח. שאלתי את הרופא החטיבתי האם עלי לראות זאת כעונש או כקומפלימנט לכישורי, התשובה הייתה : תבין זאת כפי שאתה רוצה.
למחרת ירדתי למעוז. קבלתי את הג''יפ של הסמג"ד עם מקלע 0.3 על מכסה המנוע. הוטל עלי באותה הזדמנות להוריד את המפקד החדש, רב סרן ותיק מענף הסטוריה אל המעוז. הנ"ל די מתרשם מהרופא הגדודי המוביל אותו בביטחון על דרך החת"ם העוקפת את כביש התעלה לעבר המעוז. חיילי הנח"ל קבלו אותנו, הסברתי להם את תפקידי והדחפור נכנס לפעולה. כאשר הוא הרים את צריף המטבח ברחו משם שתי חולדות ענקיות לעבר התעלה. הצריף קרס ברעש גדול. בערב היה למעוז מטבח חדש ונקי. למחרת, בעיצומה של סופת חול הופיע הסמג"ד, הודיע לי שהמקום בסדר והגדוד לא יכול להישאר בלי רופא ואני חוזר לאוהל שלי בטסה.
במלחמת ההתשה לא חסרו גם אלמנטים טרגי-קומיים. באותה תקופה שרתו כבר רופאי מילואים רבים בקו. בכל מתחם הוצב רופא ומרביתם עשו עבודה טובה וחשובה. הן בטיפול המידי בפצועים והן בעבודה היומיומית שכללה בעיות רפואה מונעת ותברואה. הרופאים האלה שמשו פעמים רבות גם כיועצים וכסמכות בבעיות אנושיות וזאת בתוקף היותם מבוגרים בהרבה מחיילי המעוז.
בהדרגה נתדלדל מאגר רופאי המילואים הקרביים. חברים אלה היו עושים שתי תקופות מילואים באותה שנה ומבחינה חוקית ומוסרית כבר אי אפשר היה לקרוא להם יותר. אז החלו להופיע רופאים "זקנים" ממש. אלה היו בחלקם הגדול רופאים כלליים ממרפאות קופת חולים, עולים חדשים שהתקרבו לגיל חמישים. הכישורים המקצועיים שלהם ברפואה דחופה היו פחותים בהרבה מאשר הכישורים של רופאי בתי החולים היותר צעירים ששרתו קודם לכן בקו. אך גם ביניהם היו גברים לעניין. אחד מהם שעבר את גיל החמישים, ד"ר גמפל מירושלים התנדב באומרו שבנו האחד טייס והשני צנחן וגם הוא רוצה לתרום משהו. הוא זכור לי היטב, ספורטיבי עם שיער שיבה, מבשל באחד המעוזים מול גשר הפירדאן. החברה "מתו" עליו.
אחר, ד"ר קאופמן כירורג ממרפאת זמנהוף, הוצב במעוז דוור סואר. דוור סואר היה באותה תקופה אחד המעוזים המופגזים ביותר בגזרה. ד"ר קאופמן לא הראה פחד. הוא טיפל בפצועים, עודד את רוחם של החיילים ובישל מצויין.
הסמח"ט הגיע לביקור ושאל את החברה מה העניינים, אין בעיות אבל לדוקטור הייתה בקשה. לדבריו התפריט לא מגוון מספיק וביקש צנצנת עם דגים מלוחים. הסמח"ט הבטיח לספק דגים מלוחים.... לעומתם היו גם אחרים.
אחד הרופאים, מבוגר עולה חדש מפולין, החליף אותי בגדוד למספר ימים בצאתי לחופשה. חזרתי והיה עלי להורידו למעוז. עברית הוא לא ידע, דברנו יידיש. אני מודיע לו : מחר אתה הולך למעוז. הוא עונה : "איך גיי נישט צו די בונקערס" (אני לא הולך לבונקרים) – ותסלחו לי על התעתיק. הוא : "זיי וי איך טרייסעל" (תראה איך אני רועד). בקיצור המרצע יוצא מן השק. אותו רופא השאיר בפולין אישה וילד בהם הוא תמך ע"י משלוח כסף מהארץ – באישור מיוחד. הוא פחד שאם יקרה לו משהו הרי אשתו תישאר מחוסרת כל. הבטחתי לו שאכתוב מכתב לקצין רפואה ראשי ואז הוא הסכים לרדת למעוז. למזלנו באותם הימים שהוא שהה במעוז לא היו נפגעים והוא נשאר מחוסר עבודה.
באותה תקופה שוב הוטלה עלי משימה נוספת. "החווה הסינית" שנתפרסמה במלחמת יום הכיפורים הייתה בגזרתנו. בתוכה היה מצבור ענקי של מוקשי נ"ט שהיו מונחים שם כבר כשנתיים. הוחלט לפנותם. המשימה הוטלה על יחידת הנדסה ועלי הוטל לשמש כעורף רפואי למבצע. לקראת המבצע יצאנו הסמג"ד (אברהם אלמוג) וקצין ההנדסה האוגדתי ואני אל החווה. תפקידי היה להמליץ עלי מיקום מחלקת הרפואה. הסתובבנו בין המבנים הנטושים וערימות המוקשים. קבענו את מיקום מחלקת הרפואה ויצאנו ממתחם החווה. עצרנו להשתין – כ-500 מטר מהחווה. לפתע יורדים שני מיגים מצריים על החווה, מטילים עליה את פצצותיהם, היה לנו מזל.
עבודת פינוי המוקשים נעשתה בלילות והדבר חייב יציאה מדי לילה לשטח וזאת כאשר הייתי גם אחראי על פנוי הפצועים מהמעוזים בקו. בצר לי פניתי אל הרופא האוגדתי ידידי ד"ר הורושובסקי (לימים פרופ'' הנרי הורושובסקי מנהל המערך האורתופדי במ"ר שיבא, זכרונו לברכה). הפתרונות שלו אף פעם לא היו קונבנציונלים. עם תחילת המבצע התייצב אצלי חניך מקורס קציני רפואה, שהיה ברפידים בהשתלמות במרפאה. הוא נשלח ע"י הרופא האוגדתי לאבטח את פינוי המוקשים. החברים כולם היו בני מחזור אחד מתחתי. הם קבלו ממני תדריך מפורט כולל שימוש במכשיר קשר ונוהל הנחתת מסוק. אריה החובש הגדודי הדריך אותם בשימוש בתמ"ק עוזי כולל מטווח, עם הראשון יצאתי בלילה הראשון ולאחר מכן הוא כבר היה עצמאי. גם מבצע זה שנמשך מספר לילות עבר בשלום ללא נפגעים.
המתח בעבודה לא היה מבוטל, הטיפול בפצועים, היציאה לפינויים שלא אחת הסתיימו בכך שהיינו מעמיסים את גופתו של המת על האמבולנס , נתנו את אותותיהם בכולנו. לאחר פנוי כזה היה המוראל יורד. בנוסף לכך היה עלי לטפל בבעיות של חיילי הגדוד. לא מעט חיילים פחדו, ככל שעבר יותר זמן בקו הפחד היה גובר. ככל שהיית ביותר "קוים" הסיכוי שלך להיפגע מפגז מצרי הלך וגבר. היה בגדוד חייל שנפצע שלוש פעמים, פציעות קלות מרסיסים תת עוריים, בפעם האחרונה הוא נפגע תוך כדי תקיפת מטוסים מצריים. בבקשת הראיון אצל מפקד הפלוגה הוא כתב : "המ"פ נפצעתי שלוש פעמים ובא לי הפחד". קשה לתמצת זאת בצורה טובה יותר !
חייל אחר סבל מהלם קרב לאחר שהצטיין בהדיפת מארב של אנשי קומנדו מצריים, כאשר הטנקים חזרו מפעילות לילית לחניון שלהם. ניסיתי להחזיקו בגדוד על ידי שיחות ומתן תרופות הרגעה. אחרי מספר שבועות נאלצתי לפנותו לעורף.
חיילים פנו גם בבעיות אישיות רבות, כך למדתי להכיר את ישראל השניה והשלישית. לאותם חיילים שהיו בעיות משפחתיות וכלכליות היה הרבה יותר קשה לעמוד בלחץ המצטבר של מלחמת ההתשה מאשר לאחרים.
בגדוד הייתה מודעות לבעיות האישיות, החל במפקד הגדוד וכלה בצעיר מפקדי המחלקות. חייל שהיה מציג בעיה שלא יכולתי לפתור, היה מופנה ישירות ממני למג"ד ומרואיין עוד באותו הלילה. לא תמיד הצלחנו לפתור את הבעיה כפי שהחייל רצה, אך אוזן קשבת תמיד הייתה.
בתוך כל אותה מערכת של מתח ולחץ לא חסרו גם רגעים קומיים שהפיגו את המתח. באחד הימים התייצב אצלי חייל מאחת מסוללות התותחים בקו עם דלקת שופכה. לאחר ברור אבחנתי בעורף נמצא שהדלקת איננה ספציפית אבל בהחלט מחלת מין. בתחקיר קצר הוא מסר לי את שם הנערה. כעבור מספר ימים מופיע חייל אחר מאותה סוללה עם אותם המיחושים והסימנים. מסתבר שבחיים האזרחיים הוא שכן של הפציאנט הקודם. שאלתי : ממי נדבקת ? ברוב אבירות הוא מנסה להעלים את שם הגברת. אני : "זו בוודאי פלונית זו וזו". החייל : "דוקטור איך ידעת?"
התגברנו כולנו על הפחד הודות לאותה תחושה מסתורית של "אחוות לוחמים" וזו אינה פראזה ריקה. הקשר שנוצר ביני ובין הטנקיסטים בחניונים, בעיקר עם המפקדים, הידידות עם מפקדי וחיילי המעוזים, חייב אותי להמשיך לרדת לקו ולהמשיך לבקר בחניונים.
ביקור כזה הייתה תמיד גם אירוע חברתי אשר היה שובר במידת מה את השיגרה והבדידות של החיילים במעוז או בחניון הטנקים הקדמי. בדרך כלל לאחר ביקורת תברואה במטבח ופתרון הבעיות הרפואיות הקלות בד"כ במקום, היינו מוזמנים לארוחה.
כאשר לחייל אין תעסוקה מיוחדת הוא מבשל ובכל קבוצה יש תמיד מומחה אחד לבישול וכך אכלנו לא רע.
תחושת הצוות והביחד הייתה גם במרפאה. שלושת, ארבעת החובשים שעבדו יחד אתי היו כולם בחורים נבונים, במשך הזמן יכולתי לסמוך עליהם בכל, הן בטיפול הרפואי והן בביצוע המשימות היומיומיות של אספקת ציוד רפואי לקו ורפואה מונעת. אחד החובשים היה מתלווה אלי בדרך כלל לסיורים הרפואיים שלי בקו וממלא את מחסורם של חובשי הקו בציוד.
בגמר הקו הזה עלה הגדוד ל"ביר תמדה" וכעבור מספר שבועות סיימתי את תפקידי כרופא גדודי בגדוד 184 ובתחילת יולי 1970 נתמניתי כרופא חטיבתי בחטיבה 401 ששהתה אותו זמן בקו.
הייתי כשבוע בחפיפה בתפקיד עם ד"ר שלמה פורת קרפ"ח 401 ובתחילת יולי עזבה חטיבה 401 את הקו ובכך נסתיימה עבורי מלחמת ההתשה.
הדברים נרשמו על ידי בערב יום העצמאות תשל"ט 1.5.1979. הדברים נכתבו כמעט עשר שנים לאחר התרחשותם ומטבע הדברים קשה לשחזר במדויק את האירועים ואת התחושות של אז. המשקעים של השנים והאירועים שבאו אח"כ במלחמת יום הכיפורים הכהו וטשטשו במידת מה את אירועי מלחמת ההתשה.
מוקדש לזכרם של חברי שלא זכו להיות עמנו היום :
סא"ל שאול שלו
רס"ן שמואל אבישאול
רס"ן ד"ר יוסי סחר
סגן ניסן כץ
שנפלו במלחמת יום הכיפורים.
ולזכרו של פרופ'' הנרי הורושובסקי מורי וחברי שנפטר לפני חמש שנים ממחלה קשה.
9.5.03 כל הזכויות שמורות לד"ר חנן טאובר