שקד לנצח

12 נובמבר, 2013

״גיורא״:

״...ניסיתי לכתוב. המילים בערו תחת ידיי. היה להן ריח של מה שקרה. לא רציתי לראות זאת יותר, ורק שלחתי לחברה שלי ־ שתדע, שתראה מה היה לנו. אולי תוכל להבין.״

 

"אל שטח שומם לוקחנו

ואבק הדרך מאחורינו.

מימין מתנשאת סוללת עפר אימתנית

משמאל שטחי ביצות מלח אפורות.

ממרום קופחת שמש על הביצה

וחום לוהט, ואבק שממות,

המתנשא מאחוריך כנץ ענקי

הצף ועולה מעלה־מעלה...

 

״לרדת, חבריה,״ נשמעה פקודה.

"הי, חבריה, יורדים,״ כשהוא ממשיך לנוע.

זינקנו בחורים אחד אחר שני,

ואל הסוללה בצעד לא בוטח קרבנו.

באופק החלה מביטה בנו שמש של שקיעה,

שמש שידעה הכול, כל רזי עולם.

 

חיכינו לשקיעה, לחושך, לעלטה ומסתור,

למישהו שיאמר: "חבריה, יהיה בסדר,

ניכנס ונצא.״

אך המישהו לא בא. כבר ידענו הכול,

דאגו שנדע. תמיד דואגים שנדע,

עד כי נדמה שרגש בהם אין.

 

החושך פשט כנפיו במדבר,

צל הסוללה גדל והלך.

ופתאום, כיקיצה מחלום,

חשבת על בית, על חברה דואגת, אם ואב..

שמענו: "קדימה, חבריה, אל המים,״

ואז נעלמו היסוסים, הופסקו מחשבות,

וידענו שעכשיו אנחנו בדרך.

איש־איש עם גורלו נאחדו והיו אחד

 

״אל המים, אל המים... ״ –

והאנשים גלשו אחד אחר שני לתוך מימי התעלה,

מים שלא שבעו קורבנות,

מים שהפרידו אויב שפל ואכזר.

ואז כמרקחה פתחה השאול את פיה.

שריקות פגזים וכדורים נתלכדו לסימפוניה שטנית

וכמו הר געש פורץ החלו שוטפים לוחמים את  היעד,

מקום שכולו מסתור, מקום שכלו כוך, מקום שכולו בונקר.

אך הם בשאגות "קדימה,קדימה" הסתערו.

 

מאי שם נשמעה שריקת פגז

וזרוע עצומה מטלטלת אותך לאי שם,

ושומע אתה גניחות חברים מפה ומשם –

״לא! אין לי עכשיו זמן! עליי לעזור קדימה״ –

והכוח מתקדם ושוטף באש רצחנית

בונקר אחר בונקר, תעלה אחרי תעלה.

פה נזרק רימון ושם נורה צרור –

והכוח כמו אינו יכול לעצור .

 

ופתאום, מה זאת, קול רעש מחריד עולה במרכז הכוח.

משהו דביק וחמים ניתז עליך –

האומנם דם הוא זה?

דם חברים מלוח ודביק משרה בך זעם שלא ידעת

ואתה פורץ קדימה, כשהמקלע מטרטר, רותח יחד אתך -

כאילו הפכתם אחד,

ואתה מתקדם, ועברת את כולם.

ואז אתה זורק רימון ושוטף באש רצחנית

בונקר לוחמים,

אש של עופרת כדורי הנקם שלך,

וחיוך אכזרי מבצבץ ועולה על שפתיך .

מאחור אתה שומע זעקות  של פצועים של חבריך.

ואז אתה שוב קדימה, שועט אלי קרב.

עכשיו אין בלב רחמים,

רק הרצח והמשטמה שולטים בך, רק הם.

משני צדיך בוער הסוף באש חנפנית ומתרפסת,

אבל אתה אינך שם לב לזאת.

בעיניך הרצח שוכן והלב קר כאבן.

 

ואז ידעת שכוח עליון רואה אותך ושומר אותך

ומראה לך איך להרוג ולא ליהרג,

לשחוט ולא להיפגע, לדקור ולא להידקר.

ופתאום הכול נגמר, הכול נגמר.

השקט הזה - איזה שקט הוא זה, ומה פירושו –

ואתה נאנח: ״יותר מדי שקט, האם משהו לא בסדר?״...

ולאט־לאט חודר לתודעתך שהכול נגמר –

ואז ידעת דבר שתשמור אותו בלבך כל חייך,

דבר - שאם תספר, איש לא יבין,

כי איש מלבדך לא יבין מהו בעצם לוחם.

 

והדממה תשוב ותנמנם ותשקיט נצורות

ורק בכי משפחה שכולה יתייפח נואשות.

 

את השיר המצמרר והמרגש כתב ״גיורא״, לוחם היחידה, אל חברתו. ״גיורא״ מפגיש את הקורא עם המציאות כפי שהיא בעת קרב. האמת נאמרת בצורה ברורה ומוחצת, שבה לוחם שקד הולך לקרב תוך ידיעה והשלמה עם גורלו. בלהט הקרב, בהסתערות המטורפת, אין זמן לעסוק בפינוי פצועים או בטוהר הנשק, אלא בביצוע המשימה עד לניצחון. הלוחם הצליח לבטא את תחושתו במילים מקוריות, בדיוק כפי שנפשו הרגישה את אימי הקרב. אלו אינן מילים של משורר מקצועי, אלא מילים מקוריות של נפש צעירה שחוותה את אימי הקרב.

שלמה ולדמן:

השיר של ״גיורא״, הפותח את הפרק על מלחמת ההתשה, עורר בי רצון לחפש את המחבר. לאחר התכתבות ענפה בין לוחמי היחידה, החל מרדף אחרי הדמות המסתתרת תחת השם ״גיורא״. השיר הודפס בחוברת בשם ״מכונת אש״, לזכרו של ישראל הלפרין, בן קיבוץ יפעת. את הניצוץ הדליקה ד״ר מרים אהרוני, אחותו של ישראל. היא שלחה את השיר אל גדעון ברקני, בן מחזור של ישראל. מרים כתבה: ״לאחר שישראל נהרג במבצע ׳ויקטוריה" באתי אל היחידה לאסוף את חפציו. אחד הלוחמים ניגש ונתן לי את השיר. מאוחר יותר, כאשר הכנו את חוברת הזיכרון, אילצה אותנו הצנזורה הצבאית להחליף את שמות הלוחמים שראיינתי בשמות בדויים, כולל שמו של ׳גיורא׳. לצערי, לא שמרתי את השמות המקוריים של הלוחמים לצד השמות הבדויים. אנא נסה לאתר את המשורר האלמוני.״

בשיחות עם לוחמי עבר, הועלו רעיונות שונים, הצעות וניחושים בדבר זהותו של מי ששלח ידו בכתיבה. על פי תוכנו של השיר הייתה ודאות ברורה שהנושא הוא מבצע ״ויקטוריה״, וכי ״גיורא״ היה אחד הלוחמים שהשתתפו בקרב. הצטרכתי לאתר לוחם אחד מתוך כ־130 לוחמים שהשתתפו בפשיטה לפני 39 שנים, מבלי שהייתה בידי רשימת החיילים. עוזי דנציגר, לוחם עבר שהשתתף במבצע ונפצע קשה, מאוחר יותר, בפעילות מבצעית בגזרת ירדן, התקשר וגרם לי להתרגשות רבה. הוא שלח לי כתבות מעיתון שתיעד את הקרב. היו שם ראיונות עם לוחמים ומפקדים שסיפרו על הפשיטה. בליל הקרב, ביוני 1970, שיחקה נבחרת ישראל בכדורגל נגד איטליה, במסגרת משחקי הגביע העולמי במקסיקו. החבר׳ה שחזרו לא שכחו לשאול מה הייתה התוצאה. כששמעו על השוויון, נשמעה מפיהם אנחת רווחה.

ערב אחד הגיעה שיחת טלפון: ״שמי שמעון אמיר,״ בקע קול מעברו השני של הקו, ״אני ממחזור אוגוסט 1968, בסיירת שקד. שירתי כשנה במלחמת ההתשה. פעילות היחידה התנהלה בכמה גזרות. בוצעו סיורי יום לאורך חוף הים מרומני לכיוון פורט־ סעיד, משולבים במארבי לילה. אני זוכר שנרשמו כמה הצלחות ללוחם מעולה בשם יאקי, שחיסל לוחמי קומנדו מצרי. בוצע סיור צפוני שיצא מבלוזה, ונקרא בשם סיור "טמפו" וסיור מאסמאעיליה דרומה. בנוסף, היו מארבים מיוחדים שהיחידה פיתחה.״

שמעון אמיר הוסיף ואמר:

אני רוצה לספר לך על השיר. אתה חייב לקבל את הרושם המדויק על היחידה, מה עשינו ומי היה שם. היינו ילדים בני תשע־עשרה ועשרים, איבדנו את החברים הכי טובים שלנו. יצאנו לסיורי טמפו בגזרה הצפונית של התעלה ולא ידענו מה מחכה לנו: הפגזות? מוקשים? טילים? קומנדו? או הכול יחד. היינו מכנים זאת סיור התאבדות או תופת. לקום בבוקר, להתכונן נפשית לסיור, לחשוב שאולי לא תחזור, כי כאשר מגיעים לצומת קנטרה, היא מטווחת, וכל הזמן יורים עליך ללא רחמים, ואתה ממשיך במשימה שלך, כי חייבים לפתוח את הציר. התקריות עם המצרים היו עניין שבשגרה. חדירות קומנדו מצרי לצורך הנחת מארבים ומוקשים, ירי או איסוף מידע אירעו תכופות. פעמים רבות ניצלנו בנס, נלחמנו על חיינו יום־יום. איש לא ידע זאת. דום שתיקה אפף את הצבא, את התקשורת ואת עם ישראל. לא אמרו שזאת מלחמה. הממשלה שכחה לאן היא שלחה אותנו.

הדרך בין קנטרה לטמפו הייתה אחד הקטעים המסוכנים ביותר במלחמת ההתשה. ולכן אמרו שסיורי טמפו הם גולת הכותרת של סיירת שקד. היחידה נשאה בעיקר המאמץ של צה״ל בגזרה הצפונית של התעלה. לא פעם אחרי סיור שבו יצאנו חיים בנס, היינו יושבים ומחזיקים ידיים כדי להירגע. יושבים ושותקים. היו הרבה שתיקות. גם כשבאנו הביתה, שתקנו, איש לא ידע מה עשינו.

לעתים, אחרי סיור, היינו מתחבקים, ואומרים תודה לאלוהים שיצאנו בחיים, זה היה סגנון חיים שמעולם לא היה בצבא. פגשנו את כאב המוות במשך תקופה ארוכה. טירוף, העומס הנפשי היה אדיר. נאלצנו להתמודד עם הפעילות היומיומית תוך כדי ניסיון להתאושש מאובדן החברים שלנו ומהמספר הגדול של ההרוגים והפצועים.

היינו קבוצה מלוכדת, לא היה עניין של דרגות, היו בינינו רעות ואחווה, חברות בלב ובנפש. הפכנו לחיילים על אמת, ללוחמים שמוכנים לעשות הכול. החברות נוצרה על בסיס העובדה שהיינו יחד בלחימה אינטנסיבית. המורל היה המרכיב החשוב ביותר באותם ימים של אש ומתח, ועם מעט קשר אל העולם החיצון. כל צוות התגורר באוהל משלו והגיבוש היה מיוחד במינו. תמיד דאגנו אחד לשני, אם מישהו מצמץ - הבנו ישר. חבורה מלאת רגש ועוצמה. נתנו מעצמנו מעבר למה שיכולנו.

מצב הרוח החברי היה אחד הפרקים היפים בתולדות צה״ל. היינו עשרה חבר׳ה שכל הזמן היו ביחד, יושבים ומדברים בכיף כזה: זעירא, הלפרין, דני שדה הבלונדיני, אלון טבנקין המגוהץ והקפדן, מלך שפירא, ישראל פרידמן, תמיד דיברנו על הכול, אבל מעולם לא הזכרנו את הסיור ואת התופת שעברנו, זה היה טאבו, לא שוחחנו על סידור העבודה, כלומר, על הסיור של מחר. הדחקנו את הדברים.

לפני שיצאנו לסיור, שמנו הכול מאחור ונתנו יד אחד לשני. קמנו, ויצאנו לדרך. היינו חיילים צעירים ובגלל העומס הפיזי והנפשי, התבגרנו בעשרים שנה. נשחקנו. ההתשה הייתה בעיקר נפשית ופסיכולוגית.

הפעולות המיוחדות של הסיירת עם מינימום ציוד וכוח, וחבר"ה שלא ניתן היה להפריד ביניהם, הביאו להצלחות רבות והרתיעו את המצרים. בסופו של דבר הצלחנו יחד להחזיק קו בלתי אפשרי, לטהר את צירי התנועה ולשמור על הנכסים של מדינת ישראל באותה תקופה.

היה לי קשר מיוחד עם ישראל הלפרין. הוא היה צעיר ממגי בשלושה חודשים, כולם ידעו שהוא בן טיפוחים שלי. תמיד הגנתי עליו, וניסיתי ללמד אותו להיות חייל טוב יותר. הלפרין היה חזק מאוד פיזית, ילד יפה, גבר כזה. הייתי מעיר לו: ״תלך יפה בשטח, שפוף, לא זקוף. אל תלך עם האף למעלה כמו תמיד, תהיה חייל אמיתי.״ הלפרין היה קיבוצניק מתנשא תרתי משמע. היה יושב בפינת האוהל בשקט, ופתאום היה מתגרה ומצליף בכולם, דוקר במילים. הלפרין היה אומר לי: ״אתה מ ׳עליית הנוער". סתם באת לקיבוץ, תראה לאן התגלגלת, אתה סתם ערבי, זן של בן אדם שלא ברור מאיפה באת בכלל.״ הוא ״ירה״ בי כל הזמן, למרות שאהב אותי, אבל זה לא בא מתוך רוע, ולכן לא נעלבתי ממנו.

אחרי מבצע ״ויקטוריה״, שבו נהרגו לנו עוד שלושה חברים, ישבנו עצובים באחד האוהלים בדקליה. היינו חבורת נערים תמימים, סגורים אחד בתוך השני, לאחר שנחשפנו לצד האכזרי של החיים. דיברנו על כל החבר"ה שאינם ועל הפצועים הרבים. אינני זוכר מי היה אתי באוהל. החלטנו לכתוב מעין יומן על המתרחש. כל אחד אמר משהו, ואחד חיבר את המילים, וכך נולד השיר.

דבריו המפתיעים של אמיר, וטון הדיבור המיוחד שלו, הניעו אותי להגיע אל ביתו בקרית־ביאליק. הבנתי שגיליתי לוחם קלאסי של היחידה. ״אני מביא לך מתנה,״ אמרתי לאמיר, ״אני מגיע עם מרים, אחותו של ישראל הלפרין.״ לאחר שתיקה קלה הוא אמר: ״אני זוכר, היא באה לבסיס האימונים של היחידה בערד. ישבה באוהל ובכתה... התקשיתי לדבר אתה. אני חייב היום לספר לה על הקשר שלי עם אחיה. נגעת בפצע פתוח. חלפו כמעט 40 שנה.״

התקשרתי אל מרים והזמנתי אותה לפגישה אצל אמיר. סיפרתי לה את קורותיו של השיר, ומרים המופתעת אמרה: ״חבורת הלוחמים הפכה לנשמה אחת, לגוף אחד, לאישיות אחת כותבת. אני מתקשה לעשות את המהפך במחשבה שלא אדם אחד כתב אותו. הלוחמים נפרדו מהחיים וכתבו מסמך. אני אפילו אינני יודעת מה לחשוב, זה כל כך מפתיע, מפליא ביותר.״

כעבור שבוע הגענו לביתו של אמיר. האווירה הייתה מחשמלת. מרים ואמיר הביטו מהופנטים אחד בשני. ״אני כבר לא ישן שבוע, באת לי משמים,״ אמר אמיר, ״אני רוצה שישמעו מה עברנו, שידעו על מלחמה אכזרית שנכפתה עלינו. היינו חיילים וקצינים זוטרים, לא התעסקנו באסטרטגיות של מלחמת ההתשה, אמרו שמצרים הפעילה אלף קני ארטילריה בחזית התעלה, כדי למוטט את צה״ל. סיפרו שזאת הפעם היחידה בתולדות צה״ל שסיורים יצאו למקומות שהיה ברור שהקומנדו המצרי אורב בהם. שמעתי בתכנית רדיו שאת ׳מלחמת אלף הימים׳ נשאו על גבן יחידות מועטות בלבד, ופחות מאלף חיילים.״

אמיר המשיך וסיפר:

אני בנם המאומץ של חיה ושמעון זמירי ז״ל מקיבוץ כפר־גלעדי. בתקופתי, אם לא היית ביחידה קרבית, לא יכולת להיכנס לחדר האוכל בקיבוץ. התגייסתי לסיירת שקד, כי רציתי מאוד להיות ביחידה מובחרת ולשרת בנאמנות. זאת הייתה משאלת לב. הייתי ילד מעליית הנוער, שגדל ללא בית וללא הורים. שאפתי להוכיח שאני שווה בין שווים, ומסוגל לאסוף את השברים ולהגיע אל הכול בכוחות עצמי. על היחידה הסודית 424 שמעתי במשק. ביום הגיוס שמתי את הדברים מאחור, והבטתי קדימה בעצב אבל בהמון תקווה. אני זוכר את המ״מ מתי פיינגולד שהאמין בי. לאחר טירונות ואימון לוחם הגעתי לפלוגה א׳ במבצעית. באתי לשקד עם רקע חזק בספורט, הייתי שחקן כדורגל בעל שליטה בשתי הרגליים.

 אלה היו כבר ימי מלחמת ההתשה. פלוגה בשקר מנתה עד 50 חיילים, כולל סגל הפיקוד. כל בוקר יצא סיור שלנו מבלוזה דרך קנטרה עד מוצב טמפו הסמוך לפורט־סעיד, המרחק היה כ־20 קילומטרים. מדובר היה בדרך עפר, מקום קלאסי להנחת מוקשים ומארבים. את הדרך חזרה היינו עושים לקראת חשכה. נסענו מהר מאוד. החשש היה שהמצרים יספיקו לחצות את התעלה, להטמין לנו מוקשים או להקים מארב על הדרך שבדקנו. רוב הדרך הייתה צרה ואי אפשר היה לסטות ממנה. מצד אחד היו הסוללה והתעלה ומצד השני של הדרך היו חולות טובעניים וביצות מלחה, בעיקר בקטע הצפוני. כל לוחם יצא לסיור פעם ביומיים או שלושה. מי שלא יצא לסיור בוקר, יצא למארב לילה, מפקדות האוגדה, החטיבה והפלוגה לא ידעו את המיקום המדויק של המארבים. קיוו שנחזור בשלום.

הבסיס המבצעי של היחידה היה המאהל בדקליה, אי שם בחולות סיני. המקום השרה אווירה של ביחד. סופות החול לא פגעו באחווה וברעות שהייתה בינינו. אני זוכר שהיינו מבצעים תרגולות ירי על הדיונה הסמוכה, עושים שני גלגולים, יורים למטרה ומתחרים אחד בשני. בסיס האם היה במשמר־הנגב, כ־500 קילומטרים מהתעלה. מרחק עצום זה יצר בעיות לוגיסטיות. משאיות האספקה, הלילנד והדודג" נתקעו פעמים רבות בדרך. זה גרר מחסור במזון ואפילו במים.

ההשכמה לסיור הייתה לפני הזריחה, בסביבות 04:00, וזמן קצר אחרי כן התחלנו את הפטרול באור ראשון. לכל לוחם היו בדרך כלל אפוד מגן, קלאצ׳ וחגור קלאצ". כעבור שעה היינו מגיעים סמוך לעיר קנטרה. בפאתי העיר הנטושה והקרה היו הטנקים עוברים ראשונים, כדי לאבטח את הכוח מחשש למארבים וירי טילים. ביציאה היינו חולפים על פני המשוריינים ומתחילים את סיור טמפו. הפטרול היה נע במקביל לתעלה, צמוד לסוללת עפר מלאכותית שהקים חיל ההנדסה. הסוללה הייתה אמורה להגן עלינו מירי של המצרים. האווירה הייתה מתוחה והחבר׳ה דרוכים. גובה הסוללה היה כחמישה מטרים. חלקה העליון היה שטוח, ברוחב של כ־20 מטרים. הסוללה הגנה עלינו רק מאש של נשק קל. הדרך לא הייתה ישרה וסימטרית אלא נעה בהתאם לתוואי השטח. מדובר בדרך חולית ומאובקת. הכלים היו מעלים חול ואבק בעת הנסיעה, כך יכלו המצרים לאתר אותנו, לדעת את קצב התקדמות הסיור ולנסות לפגוע בנו בירי ארטילרי. מטוס קל של חיל האוויר היה עובר כל בוקר מעל הציר ומדווח על דברים חריגים. בפועל זה לא עזר כל כך. יצאנו שישה זחל״מים וטנקים לכל סיור. לפני כן יצאו ארבעה כלים, עד אשר נהרג ארנון צור. היה אתנו גשש וקת״ק. סדר התנועה היה: זחל״מ ראשון עם גשש, טנק, זחל״מ שני בדרך כלל עם המ״מ וקת״ק, טנק, זחל״מ וטנק בסוף הטור. המרחק בין הכלים לא עלה על 50 מטרים.

על הסוללה סימנו כל 100 מטרים, לאורך 12 קילומטרים, נקודות תצפית לעבר התעלה. את מיקום התצפיות ציינו בשילוט מתכת ועליו האות ת, שאף אחד לא יפספס אותו. וכך, בכל פעם, הסיור עצר, חייל ירד מהזחל״מ, עלה על הסוללה החולית במקומות התצפית המסומנים, ובדק את השטח לכיוון התעלה. לא תמיד הקפידו על ירידה מהכלי לאורך הקילומטרים הרבים. עבדנו גם עם פריסקופ. מדובר היה במכשיר פשוט שאפשר היה להביט דרכו לעבר התעלה מבלי להיחשף. אחרי תצפית של חצי דקה, וכשראינו שהשטח נקי, היינו ממשיכים בסיור שהסתיים במקרה הטוב, כאשר הגזרה הייתה שקטה, בחמש אחר הצהריים. בפועל, כמעט יום־יום התרחש אירוע גדול. פעמים רבות הייתה נפתחת עלינו הפגזה אדירה בעת הסיור, ואנו היינו נצמדים לסוללה. לעתים ההרעשה ארכה שעה. היא לא הייתה מסתיימת... חבר׳ה היו מתחילים לפחד, לשקשק. אני זוכר כמה פעמים שמיגים מצריים ומסוקים חלפו ביעף מעל התעלה.

לאורך הציר, ארבעה מוצבים שלנו היו מאוישים על ידי יחידות אחרות. למוצב האחרון קראו טמפו ומכאן השם. הסיור היה הקשר היחיד בינם לבין שאר העולם. לא פעם ישבנו עם החיילים, שרנו יחד, עשינו שמח. היו ימים שאפילו בישלתי להם. החבריה מהמוצבים היו תמיד לבד, מנותקים מהעולם ובמצוקה. לעתים קיבלו מאתנו מים. הגעת הסיור למוצבים התעכבה פעמים רבות בגלל ההפגזות האדירות והאירועים הקשים לאורך הציר. אם לא היינו עוברים ופותחים את ציר התנועה, האספקה לא הייתה מגיעה לשם.

כאשר חזרנו לדקליה, בערב או בלילה, לא היה לנו תיאבון בגלל המתח בסיור. נהגנו לעשות מנוחה קלה, לישון, ורק אחר כך הלכנו לאכול.

הסיורים היו מתישים, שתים־עשרה שעות של נסיעה איטית. החבריה היו מאבדים ערנות ונכנסים לאדישות, או לשאננות. כשהיינו מתקרבים ל״פיתחה״, סמוך למוצב הרביעי, הייתי עולה על הסוללה, זה היה אחד המקומות המסוכנים. אני זוכר שמנדי פלד, קצין שריון, מפקד כוח הטנקים, היה אומר לי: ״אמיר, אני מבקש ממך, אל תעלה, תישאר אתנו.״ הייתי עונה לו: ״מנדי, אם אני לא אעלה בטח יהיה שם מארב. אתה רוצה, לחטוף RPG בטנק?!״ הייתי עולה ויורה לכיוון השני, למרות שלא ראיתי שם אף אחד, אבל חשתי שהמצרים מתצפתים, מסתתרים מולנו ואורבים לנו. לעתים היינו משנים את שיטת הסיור והתרגולות. היינו עולים על הסוללה ופותחים בירי מפתיע לכיוון המצרים. זו הייתה גם השיטה של מנדי, לדפוק להם פגז בהפתעה וגם להבהיר לצד השני שאנחנו בכוננות שיא.

אחר כך הייתי אומר לחבריה: ״אני מזהיר אתכם, אף אחד שלא ירדם, כולם לשים קסדות ולא להרים ראש, ולהיות מוכנים, תיזהרו, תקפידו על חיילות.״ לפעמים הייתי מעיר חייל שנרדם, נותן לו מכה על הקסדה, אומר לו: ״תשתה מים, שפוך על עצמך מים, תשגיח, שים עין.״ הייתי מבקש מאלוהים שייתן לנו לסיים את הסיור בשלום. בקטע ההוא, כ־400 מטרים לפני המוצב האחרון, לא הייתה סוללה שהגנה עלינו, המקום היה פרוץ, הסיור היה גלוי לצד השני. חיל ההנדסה לא הצליח להרים שם סוללת עפר בגלל האש המצרית. קראנו למקום ה״פיתחה״ או ה-s , כי לציר היה מין פיתול בצורת האות s. הטנקים שלנו היו נוסעים ראשונים. היינו צריכים לעבור שטח השמדה של 150 מטרים. המצרים חיכו לנו שם בקביעות במארב. הם צלפו לכיווננו כל הזמן מהצד שלהם. ירו במקלעים, בקלאצ"ים, ברובי צלפים וב־RPG. במקום הזה חטפנו גם הפגזות וטילים שאת שמם אינני זוכר. זה היה ממש ציד ברווזים, תופת.

היו כמה חבר"ה שפחדו לצאת לסיורים. לא כולם התאימו לוויטנאם הזה, היו חבר"ה שהשתמטו. ולתופעה קראו ״בחילת טמפו״. היום זה נשמע לי הגיוני. לא פעם ביקשו ממני לצאת במקומם. לכן, לעתים, הייתי יוצא לשמונה־תשעה סיורים רצופים. ככה הייתי קם בארבע בבוקר עם ה״משוגעים״, ויצאנו לסיורים.

באחד הסיורים ופתיחת הציר, ירדתי מהזחל״מ, כדי לעלות ל־ת, לעמדת התצפית. למרות הסיכון שבדבר, אף פעם לא ויתרתי על הבדיקה. העליות המרובות היו כרוכות במאמץ גדול והנשמה הייתה יוצאת. החבר׳ה היו אומרים: ״רק ׳הערבי׳ וזעירא עולים.״ ״הערבי״, כלומר אני, היה עולה רגלית לתצפית על הסוללה, מאה פעמים בכל סיור.

היינו על הציר, בין המוצב הראשון והשני, השעה הייתה 10:30 בבוקר, כל הכוח עמד. התחלתי לעלות, הבטתי לעבר הסוללה ופתאום ראיתי עקבות נעליים. הם הוליכו מדרך הסיור לכיוון נקודת התצפית. ״כאילו״ היו שם אנשים שעלו. הייתי בהלם כמה שניות, כי לא ראיתי עקבות מהסוללה למטה. הגשש הבדואי שהיה אתי, לא הבחין בעקבות שהיו כשמונה מטרים בהמשך הציר, למרות שזה היה תפקידו. לקחתי מהגשש את הדקר. הראיתי לו את העקבות והטשטוש. חוליית הקומנדו המצרית הלכה על העקבות של עצמה והתקבל רושם שהם רק עלו מהדרך לסוללה. צביקה רוזנצוויג המ״מ הסביר לי את זה פעם, ונתן לי שיעור ראשון בגישוש. החלטתי לעבוד מהר בשיקול דעת, בלי להכניס אף אחד לפאניקה. הבטתי על העקבות, ואמרתי לגשש בשקט: ״תקשיב, יש פה חוליה מצרית.״ לא רציתי לדבר בקשר, לכן עברתי בין הכלים בריצה והודעתי. דיברתי גם עם מנדי - קצין שריון, שהיה לוחם מופלא. אמרתי לכולם לשמור על דממת אלחוט, לרדת מהכלים, להיצמד לסוללה ולתפוס עמדות. באימון לוחם לימדו אותנו לגלות מוקשים באמצעות דקר. ירדתי על הברכיים והתחלתי לעבור אתו סנטימטר אחר סנטימטר ולבדוק את הדרך. ככה הלכתי. ידעתי שאם מישהו ידבר בקשר, המצרים, שהיו בהאזנה על התדרים שלנו, יבינו מה קורה, יטווחו מיד את המקום ותרד עלינו ארטילריה. המשכתי לעבוד עם הדקר ומדי פעם שמעתי שמחפשים אותנו בקשר: ״א׳ של 161 מקודקוד כביר האם שומע?״ ואנחנו שותקים. ״א׳ של 161 מקודקוד כביר.... "המשכתי לסרוק את השטח ופתאום הרגשתי מתכת באדמה. הגשש שעמד מאחוריי נבהל ואמר שהוא עולה לכיוון הסוללה. אמרתי לו: ״תעלה, תעלה...״  גיליתי מוקש, הזזתי בזהירות את העפר. חשפתי אותו, וסימנתי את מיקומו בסרט סימון לבן. מנדי עלה על הסוללה לחיפוי, הוא הבין מיד. כשהסתובבתי הוא עשה לי תנועה עם היד, ואני סימנתי לו: אחד... המשכתי ללכת על הברכיים ולבדוק. הפחד הכי גדול שלי היה שהמצרים יבינו, יפתחו עלינו באש ארטילרית והמוקשים עלולים להתפוצץ יחד אתי. זכרתי שלימדו אותנו שהמצרים לא שמים מוקשים בקו ישר, ואז גיליתי על הדרך מוקש שני. הרגשתי את המתכת, זה היה אמיתי. חשפתי וסימנתי גם אותו. בדקתי במהירות ובצורה מסודרת את רוחב הציר, משהו כמו 15 מטרים. הבנתי שאם היינו ממשיכים לנוע עם הכלים עוד כמה מטרים, היינו עולים על המוקשים, מתרוממים לשמים, ולא היה נשאר מאתנו זכר. חזרתי לכוח. דיברתי עם מנדי, היה לי אתו קשר מיוחד, כשאני נזכר בו, אני מתחיל לבכות. התחלנו בתנועה, מנדי נסע ראשון, קראו לו ברשת ״קודקוד צ"רצ"יל״. עקפנו את המוקשים בשקט מפתיע, נסענו מאה מטרים ופתאום חטפנו הפגזה ארטילרית אדירה של מרגמות 160 מ״מ. נצמדנו לסוללה עד שהעסק נרגע. היינו שעה בדממת קשר וכל העולם מחפש אותנו, מאוחר יותר, הגיעו מהנדסה ופירקו את המוקשים. הם ״אכלו  דברים כאלה לארוחת בוקר״. הסתבר שמדובר במוקשי סנדוויץ כלומר מוקש על מוקש, שהיו יכולים להרים בקלות אפילו טנק. ששון, מפקד בלוזה, ערך תחקיר אחרי האירוע, הוא אמר לי: ״התנהגת למופת״.

באחד הסיורים, עברנו את צומת אסמאעיליה בשלום. היינו שמחים וטובי לב. שאלנו בקשר מה מיקומנו, ואז עשיתי את הטעות של החיים שלי. אמרתי שאנחנו בצומת המרכזית. לא עברו שלוש דקות ובום, ירדו עלינו פגזי 160 מ״מ של מרגמות. אחד הרסיסים פגע בי וקרע לי את כל הפנים. פינו אותי לסורוקה. זה לקח שעות. רופאה בשם ד״ר הופמן או קאופמן, בעלת מבטא אנגלוסכסי, ניתחה אותי ועשתה עבודה נהדרת. סידרו את האף, החליפו לי את השיניים למטה, חודש וחצי אכלתי ושתיתי דרך קשית וחזרתי ליחידה. השיקום של הפה לקח עוד חודשים רבים. נקודת החיים הנורמלית היחידה באזור הייתה הבסיס המסודר בבלוזה. ישבה שם מפקדת החטיבה. בכל הזדמנות הייתי נכנס למחנה ומחפש ״מציאות״. היה להם חשמל והכול. ולנו, ללוחמים בדקליה, 20 דקות משם, אפילו לא היה חשמל. הצבא לא שם עלינו. האוכל הגיע פעם בשבוע ולפעמים גם זה לא, והיינו אוכלים מנות קרב. הלינה הייתה חמישה כוכבים באוהלים. בתקופה שבין אפריל עד אוקטובר הטמפרטורה הייתה לפרקים למעלה מ־40 מעלות. תוסיף על כך את חום האוהל, בתוספת יתושים וזבובים. אמרתי: ״קיבינימט, למה הצבא לא דואג לנו, למה שנחיה כל הזמן בחושך, למה שלא יהיה לנו אור באוהלים?״  בדקליה היה עמוד תאורה מסכן ש״האיר״ על האוהלים והיה חשוך לגמרי. היינו חוזרים מהסיור ומגששים באפלה. דיברתי עם באג׳יו, אמרתי לו שראיתי פאק־פאק (גנרטור) בבסיס בבלוזה ואני רוצה להביא אותו. הסברתי היכן זה נמצא והוא אמר: ״הפאק־פאק עובד כל הזמן.״

אמרתי: ״באג׳יו, תקשיב חמוד, מישהו מתייחס אלינו?! מה אתה מבלבל את המוח,

רוצה להיות אתי או נגדי? אנחנו לוקחים את הפאק־פאק.״

הוא השתכנע. אמרתי לו: ״תצביע על חבר׳ה שאפשר לסמוך עליהם ולא ימכרו אותנו.״

הוא נקב בכמה שמות של לוחמים ואז סיפרתי לו את התכנית. באג׳יו היה איש סודי ויד ימיני. תכננתי את הפעולה במשך חודש. עשינו בבלוזה ״סיורים״ רבים. הכרנו שם כל פינה.

יצאנו בערב... חמישה חבר"ה מחוספסים, על קומנדקר לכיווץ בלוזה. אף אחד בפלוגה לא ידע על המבצע, למעט עובדיה, הטבח המבוגר, שקיבל ממני רמז עבה. הגענו לשער בלוזה. את לוחות הרישוי של הרכב שראה הש״ג פירקתי יום קודם מבסיס סמוך של התותחנים."השגתי" ניירת צה״לית ממשרד בבלוזה, שעליה היה רשום ״מוגבל״ או ״סודי״. כתבתי על הנייר: ״בשעה 23:00 עקב תרגיל אוגדתי, לבצע האפלה מוחלטת של חצי שעה במחנה.״ הגענו מול השומרים בשער המחנה, החבר׳ה שלי ענדו דרגות קצונה, והיינו מחופשים היטב. הש״ג רשם את מספר הרכב, פתח את השער ונכנסנו. השעה הייתה עשר וחצי בלילה. אמרתי לבאג׳יו: ״קח את הניירת, לך לקמב״צ ותגיד לו: ׳עוד מעט, בשעה אחת־עשרה בלילה לבצע האפלה טוטלית בבלוזה. יש תרגיל רציני. שכל השומרים יהיו בדריכות וכוננות.׳ אם הוא ישאל מי אתה, תגיד שנשלחת על ידי המפקד, אל תגיד יותר כלום ותן לו את הפתק.״

באג׳יו הלך. ידעתי שלא יחשדו בו. הייתה לו הופעה, זקנקן ועיניים ירוקות־חומות. ביקשתי משלושת החבריה שיגיעו ליד הש״ג ויפעלו לפי התכנית. הם הגיעו לשומרים ואמרו להם: ״ברגע שאתם רואים קומנדקר יוצא בסערה מתוך הבסיס לכיוונכם, תפתחו מהר את השער ותנו לו לצאת. אחר כך תתקשרו לקמב״צ ותודיעו לו: ׳הרגע יצא קומנדקר לכיוון דרום, ומספרו כך וכך׳.״

החבר"ה הגיעו לש״ג, עשו פרצוף רציני לתפארת מדינת ישראל והוסיפו ואמרו לשומרים: ״עוד מעט תהיה האפלה, תרגיל, ואסור לרכבים להיכנס.״

באג׳יו נתן את הפתק לקמב״צ וחזר אליי לקומנדקר. הגענו לפאק־פאק, הוא היה מסוג הפאק־פאקים הישנים, עם שני חורים שאליהם נכנסו חוטי החשמל. תיק־תק ניתקתי את החוטים עם מקצץ, הרמנו את הפאק־פאק לקומנדקר, בדקנו שלא השארנו דבר מאחורינו. התקדמנו לכיוון הש״ג. הכנתי מבעוד מועד פנס עם צלופן ירוק, הבהבתי פעמיים לחבריה. הם הגיעו אליי ועלו לקומנדקר, ואז ב־11:00 בלילה הייתה האפלה בבסיס הענק של בלוזה... נסענו במהירות, הגענו לש״ג ואמרנו לשומרים: ״פעלתם נכון.״ הם רשמו את מספר הרכב ולא הבחינו בפאק־פאק. באג׳יו אמר לאחד השומרים: ״אני מקווה ששמרת כמו שצריך...״ הם הרימו את המחסום ויצאנו. ״התרגיל״ נמשך חצי שעה, בדיוק הזמן שלקח לנו להגיע לדקליה ולהניח את הפאק־פאק בשקט כאשר בלוזה בהאפלה מוחלטת. שמנו את מכשיר הקשר של הקומנדקר על התדר של בלוזה, ואני זוכר ששמענו: ״קבל סיום תרגיל,״ ״ והתעלפנו מצחוק. שמנו את הפאק־ פאק באוהל של עובדיה הטבח, סמוך לארון שלו. עובדיה אמר: "יא איבני", הבאת אותו? יהיה לנו חשמל מחר בבוקר?״ עובדיה היה בן אדם עשר, תמיד דאג להביא את החביתה, את המקושקשת והסלט, הוא היה שם לב מי לא הגיע לאכול והלך להעיר אותו. ״קום יא איבני", קום לאכול, אלוהים ישמור אותך,״ היה אומר. לא פעם היינו חוזרים מאוחר מהסיור. החבר"ה היו שולחים אותי אליו לדאוג שיכין לנו אוכל. הייתי מעיר אותו ואומר: ״עובדיה, תקום מותק, תעשה אוכל לחבריה,״ והוא היה קם ומכין. בימי שישי הייתי נוסע אתו לבסיס בבלוזה. היינו מתבכיינים שם כדי לקבל נרות שבת ויין לקידוש, עובדיה היה קונה בקבוקי טמפו  כדי שבערב נרגיש שפויים ונשיר שירי שבת.,לא יצאתי באותו יום לסיור. קמתי בבוקר, חיברתי חוטי חשמל מהאוהלים לפאק־ פאק, הנעתי אותו, ופתאום יש אור, ויהי אור! באוהל מטבח, באוהלים של החבריה, ובמועדון.

״אמיר, מה זה?״ שאל המ״פ.

״אל תשאל שאלות. נסענו בדרך ומצאנו פאק־פאק...״ עניתי, והמ״פ לא שאל.

לאחר כמה ימים, הצבא התחיל להתאושש... ראיתי ג׳יפ עם אנטנות מגיע לדקליה. ירד ממנו ששון, מפקד בלוזה, ונכנס לאוהל של המ״פ. שמעתי צעקות. ששון צעק: ״גנבו את הפאק־פאק של המרפאה. מניאקים כאלה יכולים להיות או מ־424 או מהצנחנים או מהקומנדו, או מאחת היחידות שלהם!

רק אז התחיל המ״פ לקלוט מה קורה. ששון ביקש להוציא את כל החיילים מהאוהלים ולסדר אותם בשורה. עמדנו, באגייו היה, למזלו, בסיור וששון עומד וצועק: ״מי עשה את זה? אתם פושעים, הפאק־פאק סיפק חשמל למרפאה וגם למנות הדם, אתם רוצחים, מאיפה אתם גונבים.״ הוא דיבר בארסיות כזאת, אבל היה נדמה לי שהוא מתפוצץ מצחוק. הוא שאל שוב מי עשה את זה, ואנחנו שתקנו. ששון אמר: ״אני חייב לדעת, אחרת כל הפלוגה לא יוצאת הביתה עד להודעה חדשה וחלק ילך לבית סוהר,״

אחד מהחבריה שלא היה קשור בכלל לעסק, צעד קדימה ואמר שזה הוא. יצאתי מהשורה ואמרתי: ״המפקד, זה אני, תכננתי ועשיתי הכול לבד, והסיבה היא שאנחנו שלושה־ארבעה חודשים בלי חשמל, ללא כלום, ולאף אחד לא אכפת. קמים בבוקר בחשכה, יוצאים לסיור וחוזרים בלילה למאהל חשוך.״

ששון שחרר את כולם, הכניס אותי לאוהל ואמר: ״עכשיו תספר לי מה עשית? איך עשית? מי הכניס את הפתק לקמב״צ?״

״אני לא אשם שיש לך אנשים מטומטמים כאלה. מה אתה רוצה?״ אמרתי. ״אבל הכנסת פתק צבאי, השתמשת בנייר צבאי.״ ״אם משחקים, אז עד הסוף,״ אמרתי.

ששון אמר למ״פ: ״הבחור יבוא אליי למשפט.״ פתאום שינה את דעתו, הוא פנה אליי ואמר: ״היום התאריך... מכאן והלאה אתה מרותק לחצי שנה... לא יוצא הביתה.״

באוהל נמצאו עוד כמה אנשים, והם התחילו לצחוק. ששון לא הבין מדוע ולא ידע שגם ככה אני לא מגיע הביתה, אלא אחרי חודש וחצי או חודשיים. את אמיר הוא מפחיד בלא ללכת הביתה...!? ששון לא ידע שאני מילדי ״עליית הנוער" , ואין לי כל כך לאן לחזור, הבית שלי היה ביחידה, בסיירת שקד. ששון אמר: ״כל סוף שבוע אתה מתייצב במבצעים אצל אותו קמב״צ, והוא יחתום לך שהיית אצלו.״

אחרי כמה ימים הגיע לדקליה אלוף פיקוד הדרום אריק שרון, כאורח שלנו. זה היה יום שישי. דני וולף, מפקד היחידה, היה החבר הכי טוב שלו. נחתי באוהל. פתאום הגיע אליי פרידמן המ״מ ואמר לי: ״דני רוצה אותך.״ שאלתי אם לעלות על א" והוא אמר: ״לא, לא, אבל תגיע עכשיו.״

נכנסתי לאוהל של דני, הוא ישב ליד אריק. רציתי להצדיע והם אמרו: ״שב, שב, שב.״ ואז אריק אמר: ״ספר לי את סיפור הפאק־פאק מ־א׳ ועד ת׳. מה בדיוק עשית?״ אלוף פיקוד מתעסק עם פאק־פאק...

״המפקד,״ אמרתי, ״היינו בלי חשמל, יוצאים בארבע בבוקר לסיור, נהרגים לנו חברים, אנחנו נפצעים, ואף אחד לא מתייחס. אני יודע שנורא קשה להביא פאק־ פאק מבסיס היחידה במשמר־הנגב. לבלוזה יש כמה פאק־פאקים. ראיתי אחד מיותר, לדעתי. עשיתי תרגיל יפה וזהו.״ שרון שאל: ״מה כתבת על הפתק?״

סיפרתי שכתבתי ״האפלה של כל בסיס בלוזה בשעה אחת־עשרה בלילה״, והקמב״צ האהבל האמין ועשה האפלה.

שרון תפס פצצה של צחוק. הוא צחק עשר דקות רצופות בקולי קולות. האוהל רעד. דני שיחק את הכועס ואמר: ״תשמע, אמיר, זאת גניבה, מזלך שששון לא הכניס אותך לכלא, זה נס. חצי שנה ריתוק, לא נורא כל כך...״ ״אתה צודק,״ אמרתי, ״ואני לא אעשה זאת יותר.״

שרון התלהב. הוא הבין שגנבתי אור בשביל החבר"ה, וזאת המחאה שלי. לבטח אמר לעצמו: זה מה שאני מצפה מהחיילים האלה. חצי שנה כל העולם דיבר על זה...פאקה-פאקה, וכל דבר קטן שהיה חסר בחצי האי סיני היו מגיעים אליי. זמן קצר אחרי זה הגיעו מהבינוי, עבדו ארבעה ימים ועשו אור קבוע בכל הדקליה.

על ציר טמפו נהרג צביקה רוזנצוויג, בן קיבוץ גן שמואל, שסיים בהצטיינות כל קורס בצה״ל. קצין מוכשר וצנוע. אדם לתפארת מדינת ישראל.

אתו נהרג שמאי כהן, קצין התותחנים, אדם יפה תואר, לוחם עז נפש וחבר. בסיס התותחנים שלו היה סמוך לדקליה. הוא נהג להגיע אלינו מדי פעם בערב למועדון בדקליה. כשריתקו אותי בגלל פרשת הפאק־פאק, הוא הביא לי חבילה ענקית מהבית. המשוררת דליה רביקוביץ כתבה שיר לזכרו.

אני מספר לך בצורה טכנית, אבל מי שלא חווה את האובדן יתקשה להבין, האנשים הכי יקרים לי נהרגו. בהתשה נהרג גם קצין התותחנים דוד אייזן שהיה קצין מעולה ואיש נחמד. אני זוכר את החיוך שלו.

נפגעים רבים היו באזור ה״חתים״. שני ה״חתים״ היו גלי אבנים באורך של כ־20 מטרים ובגובה של מטר בצורת ח׳. הם היו כנראה שרידי מוצבים ושלטו על השטח מגבוה, הראשון היה כ־30 מטרים מהציר, והשני במרחק דומה, באלכסון, לאחור, לכיוון התעלה, במרחק שני מטרים ממנה. הסוללה שלנו הייתה נמוכה בקטע הזה. מהתצפית האחרונה ניתן היה לראות רק את ה־ח׳ הראשון, כי השני היה מוסתר מאחוריו.

המצרים למדו אותנו, הם חצו את התעלה בלי שאיש יבחין בהם. חדרו פנימה לצד שלנו, בגרה המערבית, והתמקמו במארב. ראו את האבק שהכוח העלה, הסתתרו איכשהו, נתנו לכוח להמשיך בנסיעה. ייתכן שהמצרים חפרו לעצמם מנהרה והסתתרו בה, לכן לא היה אפשר להבחין בהם. בעת שהזחל״ם הגיע ל־ח׳ השני, והכוח היה גלוי ובפריסה, רק אז הם התגלו וירו על כל הכלים שלנו, כדי שיהיו מקסימום נפגעים. התגובה שלנו מנעה הסתערות עלינו, אבל היא כמעט לא הייתה אפקטיבית, כי המצרים זינקו מיד אחרי הירי למטה, לשיפוע של התעלה, כך שלא היה לנו יותר קשר עין אתם. המצרים לא סבלו מעודף אומץ ולא הסתערו עלינו. הם הסתתרו ליד סירות הקומנדו שלהם, שהיו צמודות לדופן הגדה המערבית של התעלה. רק מסוק יכול היה לפגוע בהם, וכזה לא היה בנמצא. המצרים ידעו שאם יתמקמו ב־ח׳ הראשון, נגלה ונפגע בהם. עד היום אינני מבין למה צה״ל לא הפציץ מיד את ה״חתים״ והפך אותם לאבק, כדי שלא ישמשו יותר מסתור.

ערב אחד באה להקת חיל הים, עם שלמה ארצי, להופיע במוצב של התותחנים, הגענו ועזבנו באמצע. חברי הלהקה לא הבינו מדוע אנחנו הולכים. אמרנו שאנחנו צריכים לקום בארבע בבוקר ולצאת לסיור, וחוץ מזה אנחנו עייפים. הגיע תורי לצאת לסיור אבל הייתה לי הרגשה רעה. דיברתי עם זעירא. הוא הציע להחליף אותי. אמרתי לזעירא: ״תודה, עכשיו תורי.״ אני זוכר שפעם הייתה לזעירא הרגשה שהוא לא יחזור מהסיור, ולפני שיצא השאיר מכתב פרדה להוריו.

הלכתי לישון, קמתי בבוקר, לא הייתי במצב הטבעי שלי, היה לי מצב רוח קרבי נוראי. החבר"ה שאלו מה קורה אתי. והלפרין אמר לי: ״אתה סתם בן אדם, אתה פשוט ערבי.״ כרגיל, הוא היה חייב להכניס משהו. התחלנו את הסיור, עברנו את המוצב הראשון ואת השני, כשאני עולה כל מאה מטרים ובודק על הסוללה. סימנתי למנדי שיתקרב ויהיה בקו אחד אתי. ירדתי מהזחל״ם, ובדיוק הזחל״ם האחרון נתקע על הציר, הייתה לו בעיה טכנית. עליתי על הסוללה, היה לי קלאצ׳. בשיא העלייה הבחנתי לפתע בארבעה חיילים מצרים בבגדים מנומרים. הם שכבו בחלק השטוח של הסוללה ובשבריר שנייה יריתי בהם. זה היה בטווח אפם. משהו כמו עשרה מטרים. הייתי חשוף כולי. פתחתי עליהם באש וראיתי את הגופות שלהם קופצות, יריתי מהמותן. כרעתי ברך, החלפתי מהר מחסנית, המשכתי לירות וזרקתי את עצמי לאחור בקפיצת דג לצד שלנו. פתאום אני רואה את מנדי עולה עם הטנק בכל העוצמה, ויורה לכיוון הצד המצרי. הוא היה חשוף כולו, אתה מבין, זאת חיילות וזה היה מנדי. קשה להסביר איזה קשר היה לי עם מנדי, אילו היה חי הוא היה מדבר. הוא ירה, עשה נוהל קרב, וירה לכיוון הנגדי כדי לתת לנו חיפוי. מנדי ידע שהגזרה תתחמם מיד. הירי מנע תגובה מיידית של המצרים לעברנו. הייתי על הסוללה כמה שניות. ייתכן והיו חיילים מצרים נוספים למטה, בצמוד לסוללה. בכל אופן גם אם היו, הם לא העזו להתרומם בגלל ירי הטנק. תפסתי את הארבעה על חם, בעת שזחלו כנראה לעשות לנו מארב או להניח מוקשים על הדרך.

ששון, מפקד החטיבה, אמר למ״פ: ״תגיד לחייל שהרג את המצרים להגיע אליי, אני רוצה לדבר אתו.״

הגעתי. הייתה התקהלות לקראת התחקיר. ששון ביקש שיכניסו אותי. נכנסתי. הוא הסתכל עליי, היה לו חיוך מאוזן עד אוזן. הייתי מוכר לו... הוא שאל איפה היה הנשק של המצרים.

״המפקד, לא שאלתי אותם ׳איפה הנשק שלכם,׳ החשוב הוא שאני יריתי ראשון,״ עניתי. ששון רצה לצ׳פר אותי ושאל: ״חייל, כמה זמן לא היית בבית?״ ״המפקד,״ עניתי, ״ריתקת אותי לחצי שנה. ועברו כבר שלושה חודשים.״ ששון נדהם: ״שלושה חודשים לא היית בבית?״ ״ככה ביקשת,״ אמרתי, ״וכל סוף שבוע אני מתייצב אצל הקמב״צ וחותם.,.״ ״אתה עולה עכשיו על א׳,״ הורה ששון, ״תופס טיסה ראשונה היוצאת  מבלוזה, ונוסע הביתה."

״המפקד,״ עניתי. ״אני צריך לצאת בבוקר לסיור, אני לא יכול לדפוק את החברי"ה. כשאחזור,״

יצאתי הביתה... בגלל הריתוק הארוך והעובדה שכמעט לא יצאתי לחופשות צברתי ותק ב״התשה״. במשך כחצי שנה עשיתי עשרות פעמים את סיור טמפו.

חבל שהמשוררת דליה רביקוביץ לא בחיים, היא ודאי הייתה אומרת: ״אני לא אשכח את הבחור המתולתל ששלחו אותי אליו, ושכל פעם היה אומר לי: ׳עזבי אותך, מה את רוצה מהחיים שלנו" , דליה באה אלינו לדקליה בסוף שבוע. זה היה, לדעתי, לקראת סוף 1969, אני זוכר שהלילות היו כבר קרירים. היינו בסיור, היה בדיוק אירוע ב־S, היא חיכתה לנו. נכנסנו לאוהל מטבח והיא ישבה שם. אישה נאה. דליה הביטה בנו. היינו מאובקים מחול הסיור. היא ניסתה לנגב אבק משרוול בגדו של אחד הלוחמים והוא הסיט את ידו. שאלתי: ״מי את?״ והיא אמרה: ״אני דליה, ברוך הבא.״

הסתכלנו עליה כאילו היא באה לבלבל לנו את המוח. אמרתי: ״אנחנו עייפים מאוד, עשינו סיור. חזרנו, רוצים לנוח, לסדר קצת את המועדון לפני השינה.״ דליה אמרה: ״אין בעיה. תמשיכו בשלכם.״

אחר כך באו יואב גולן או שיפמן ואמרו לי ״אמיר, תהיה סבלני, זאת דליה רביקוביץ המשוררת.״ לוחם אחר אמר לי: ״אמיר, בוא נהיה אתה כמה דקות, נשקיע...״ ישבנו. דליה ישבה בפינה. שאלתי: ״מה את רוצה לדעת, תגידי, תשאלי ואנחנו נענה לך,״ ולא חיכיתי ואמרתי:

״אז ככה, קמים בבוקר בשעה 04:00 ולא מעירים את הטבח. חוטפים משהו לאכול, מכינים את הזחל״מים, עושים מטווח, בודקים את המא״גים ובשעה 04:30, אנחנו כבר בשטח, מתחילים את הסיור ולא בטוחים שנחזור. מתחילים את מסלול הגיהינום שלנו מקנטרה עד טמפו. עושים את הסיור יום־יום ונהרגים לנו חברים הכי טובים. את רואה את החבורה הזאת? אם לא היינו מחוברים, לא היינו יושבים כעת מולך ומדברים. את רוצה לדעת עוד משהו? אין לנו כוחות, אנחנו שמחים שבאת, אין לנו כעסים כלפייך, אנחנו שמחים שאת פה, אבל זאת מהות העבודה שלנו, זה מה שאנחנו עושים.״

פתאום דליה פרצה בבכי. שנים אחר כך זה רבץ לי על המצפון. רציתי להתנצל בפניה, היינו במצב מוטרף ולא הביאו אלינו פסיכולוגים. אני זוכר לוחם אומר לי: ״אתה רואה אמיר, עכשיו שמת את הדברים על השולחן, היא תיסע  לתל־אביב  ותספר את זה.״ ״לא ידעתי, אני בהלם,״ אמרה דליה, ״אתם יוצאים כל בוקר בארבע?״ היא חזרה כמה פעמים על המשפטים שאמרתי לה, ואמרה: ״ובנוסף לזה יש לכם עוד סבלנות לבוא, לסדר את המועדון ולחפש תמונות? שמעתי אותך אומר למישהו: ׳בוא נלך לגנוב מבלוזה תמונה ונביא אותה לפה.׳ אינני יודעת מאין עוצמת הכוחות שלכם, איך אתם מסוגלים? אתם ילדים.״

ישבנו והסתכלנו עליה ודליה אמרה: ״מישהו חייב לדעת שילדים בני תשע־עשרה ועשרים מנהלים את המלחמה הזאת ועומדים בעומסים האלה. אני לא מאמינה, אלוהים, אתם ממש ילדים.״

היא חזרה על המילים כעשר פעמים, ואז כתבה את ההמנון ״בסיירת שקד״. בשיר אחד קצר היא הצליחה לתעד במדויק את היציאה לסיור, את החול הרוטט, את פני נער צעיר, והותירה צוואה לא לשכוח את הרעים שנפלו.

אחרי כחצי שנה בקו החליף אותנו בגזרה גדוד 202 של הצנחנים. דיברנו אתם, אמרנו להם: ״תשמרו על עצמכם, תעשו הכול כמו שצריך, אל תוותרו על אף תצפית, תיזהרו ב׳חתים". המצרים אורבים שם, אל תקלו ראש.״ אחר כך המצרים עשו להם את המארב הגדול ב־ח׳ המפורסם. 14 צנחנים נהרגו, דורי וחייל נוסף נפלו שבויים בידי המצרים. דורי חזר מהשבי בלי יד. הצנחנים היו בסך הכול חודש בקו. כוח השריון של מנדי לא היה אתם. פלוגה אחרת החליפה אותו. לדעתי, המצרים האזינו ברשתות הקשר וידעו שהגיע כוח חדש במקומנו. הם תקפו את הסיור והסתערו עליו.

בגלל התקריות האין-סופיות עם המצרים, ובעיקר, לדעתי, בגלל הפגיעה בצנחנים, הוחלט על מבצע ״ויקטוריה״. החלו הכנות אינטנסיביות לפשיטה, והמבצע החל לקרום עור וגידים.

וולף, מפקד היחידה, ידע שהמדד העיקרי להצלחת יחידה בצה״ל הוא מדד התקיפה ולא ההגנה. הוא רצה שהסיירת תכבוש את קו המוצבים המצריים לאורך שלושה קילומטרים. הוא חשב להפתיע ולהשפיע על ההתשה, וידע שהפעילויות המבצעיות של לוחמי שקד, באותה התקופה, היו רבות יותר מאשר אלו של כל לוחמי העילית גם יחד. במשך חודש התאמנו בקישון ובימת ברדוויל בסיני על מודל מדויק של התעלה. אני זוכר את התדריך לפני היציאה לפשיטה. אריק שרון אמר: ״לא לוקחים שבויים, מי שיביא שבוי, יהיה שבוי...״. הודיעו לאחד החבר"ה שהוא לא יוצא, והוא דפק לעצמו כדור ונותר נכה. הוא היה לוחם, אף כי לא היה חייל טוב, אבל היה אחלה בן אדם וחכם בצורה בלתי רגילה, אביו היה פרופסור. הוא בא לדבר אתי אחר כך. רצה לשמוע מה קרה בדיוק. חזרנו מאימוני הצליחה. גם הלוחם עשה אותם. קצין אחד מטומטם אמר לחייל בפני כולם: ״אתה מצ׳וקמק ולא יוצא לפשיטה,״ במקום לקחת אותו לאוהל ולדבר אתו בצורה דיסקרטית.

יצאנו למבצע סמוך לחצות. מטוסי פנטום וסקייהוק ריככו את היעד, פגעו והפחידו את המצרים ועשו עבודה טובה. 707, הקומנדו, תפסו ראש גשר בצד המזרחי של התעלה, ואנחנו עברנו לצד המצרי והתחלנו לנוע על שביל צר. בחוליה שלי היו אליהו אמסטר, שנהרג אחר כך במלחמת יום הכיפורים, איציק ממעוז־חיים, אלתר ועוד ארבעה לוחמים. הייתה תאורה חזקה בשמים, דבר שהקל עלינו בטיהור הבונקרים. זרקנו לתוכם רימונים וירינו פנימה. אני זוכר את הצרחות והגניחות של המצרים, ואחר כך את השקט. הם לא האמינו שנחצה את התעלה ונתקוף אותם. זכור לי שבשלב מסוים המטוסים הפסיקו להפציץ ולהאיר ונהיה חושך מצרים.

לפתע ראיתי טנק מולנו. דרשתי מאיציק שיביא לי את הבזוקה שלו. הזהרתי את החבר"ה מהרשף שלה, התקרבתי עם הבזוקה 15 מטר מהטנק. נשכבתי, הייתה לי כל הזמן תחושה שקנה הטנק מול הפרצוף שלי.אמסטר דיבר בשקט ואמר: ״תשמור על עצמך.״ אמרתי: ״על החיים ועל המוות״, כיוונתי לשלושת רבעי הגובה בין הצריח לתובה, צעקתי: ״שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד,״ ויריתי את הבזוקה. ה״טנק״ התרומם ואז הסתבר שמדובר בטרקטור מצרי גדול.

המשכנו לטהר. פתאום יצאו חמישה חיילים מצרים מאחד הבונקרים וניסו לברוח, ייתכן ונבהלו מהפיצוץ של הטרקטור. ירינו מיד, חיסלנו ארבעה ואחד שרד. זרקתי עליו רימון זרחן מטווח קצר, והמצרי נשכב.

רסיס מהזרחן עף על ידי השמאלית ועשה לי חריץ עמוק.

הרגשתי סחרחורת. אחד מהחבר׳ה אמר לי שאני חייב להתפנות כי הזרחן אוכל לי את היד. אמרתי: ״אם אתה אומר מילה אני יורה בך, שב בשקט, אל תדאג, יהיה בסדר, תחבוש לי את המקום.״ הוא חבש ועשה לי משולש, כלומר, תמיכה ליד. החזקתי את הנשק ביד השנייה. אני שמאלי, ולמזלי ידעתי לירות בשתי הידיים. המשכנו לרוץ קדימה, טיהרנו כשמונה בונקרים ומחפורות והתקדמנו קילומטר וחצי או שניים. בדרך חזרה לכיוון ראש החץ, החבר"ה עזרו לי בהליכה. אמסטר שהיה יד ימיני, אמר שאני צריך מיד להתפנות לקבלת טיפול. אמסטר לוחם ותיק ממני בכמה חודשים, דאג תמיד שהכול יהיה פיקס. אמרתי לו: ״מקסימום ישימו לי פלסטיק, מה אתה דואג, אני חי, אתה רואה שאני מדבר אתך.״

סמוך לזריחה, חצינו שוב את התעלה, חזרנו לשטחנו, ההגנה המצרית נשברה והפעולה הסתיימה. אני זוכר את הפצועים בתאג״ד וצלם מצוות ההסרטה בשם אלי לנדאו, שהפך כעבור שנים לראש עיריית הרצליה. משכתי את הזמן, שיחקתי שהכול בסדר אצלי. ביקשתי מאמסטר שיוציא לי את היד מהמשולש כדי שהמפקדים הבכירים לא יראו שנפצעתי. הוא הוציא, והשאיר את המשולש על צווארי.

התחקיר החל. כל חוליה סיפרה מה היה. הגיע אלינו חיים בר־לב, הרמטכ״ל. הוא שאל אותי לפתע למה יש לי משולש על הצוואר. אמרתי שנפגעתי באצבע. סיפרתי על חמשת המצרים שהרגנו. דני וולף שאל אם היה עוד משהו. אמרתי שהורדתי ״טנק״ והתברר שזה טרקטור, כולם התפרצו בצחוק... חיילים מהחוליה שלי רצו לספר שנלחמתי פצוע, לא רציתי להתפנות, ואני צריך להגיע בדחיפות לבית חולים. המשכתי לדבר, אמרתי שאמנם נגענו רק בחמישה חיילים מצרים הרוגים, אבל כמות המצרים שהרגנו היא לדעתי גדולה מאוד. טיהרנו לפחות שמונה בונקרים, זרקנו לתוכם רימונים, וירינו פנימה. שמענו את הצעקות של המצרים מתוך הבונקרים. אני חושב שחיסלנו לפחות 100 חיילים מצרים. אתם יכולים לשאול את החוליה שלי. היה ידוע לי על חוליות שאפילו פוצצו את הבונקרים על יושביהם.

שרון אמר: ״אני מסכים, אבל כל עוד לא נגעתם בהרוגים נוספים, זה לא נחשב.״ כל הכוחות ספרו יחד 22 חיילים מצרים הרוגים. אף אחד לא העז, כמובן, להיכנס בלילה לבונקרים המצרים.

לבר-לב היו כל מיני יציאות בצרפתית.הוא  לא ידע שאני מבין את השפה.התרשמתי שבר-לב היה מאד אנושי.הוא רצה שנחזור כולנו בריאים ושלמים.

בסוף אמרתי לבר־לב ״תודה המפקד״ והתעלפתי. הייתה מהומה קטנה, הגיע רופא, בדק אותי, ראה שיש לי בור ביד, הזמינו מסוק ופינו אותי לבית החולים סורוקה. עשו לי השתלת עור והצילו לי את היד. שמעתי שהיו לנו כמה הרוגים, אבל נמנעתי לשאול, חייתי בהדחקה. על הפצועים ידעתי, ביניהם היה המ״פ מוסא אברהמי, שנפצע קשה.

יחיאל (חיליק) זיק, הקשר שלו נפצע קשה יחד עמו. יחיאל ממחזור אוגוסט 1968, היה כבר בבית בחופשת לימודים לקראת שיחרורו הוא שמע שהולכת להיות פעולה מעניינת וחשובה וחזר ליחידה. היום הוא פרופסור שעובד במכון וייצמן.

אני זוכר את חיה, האימא המאמצת שלי, מלטפת אותי בבית החולים. זאת אימא... ניסו להסתיר ממנה שנפצעתי, אבל היא שמעה על המבצע, חיפשה אותי והגיעה אליי לסורוקה. הבן שלה, משה זמיר, שירת ב־707 באותה תקופה. החבר"ה מהיחידה שבאו לבקר אותי, אמרו לי שאני אידיוט שלא סיפרתי בתחקיר שלחמתי פצוע. הגיעו כמה ״לוחמים״ מהיחידה שהיו פחדנים ולא סבלתי אותם, ביניהם קצין אחד. סובבתי להם את הגב. היו כמה לוחמים שעמדו לקבל צל״ש, היה כתוב על כך בעיתון, כרגיל זה נתקע. מחזורי מלחמת ההתשה של סיירת שקד היו, לדעתי, פאר היצירה. רבים מהם נהרגו או נפצעו, וחטיפות חיילים ארעו ליחידות אחרות.

אחרי שבועיים, כשהחלמתי, חזרתי ליחידה. רציתי לחזור מהר לחבר"ה קראו לי לאחד האוהלים, ראיתי את החבר"ה ואת הרופא הגדודי. נדמה לי שהוא החזיק זריקה ביד. החבר"ה שאלו מה נשמע וביקשו ממני לשבת. שאלתי מה קורה ואיפה כולם, ואז אמרו לי: ״אמיר, אתה יודע, הלפרין...״ ואז קמתי והרבצתי צריחה, דחפתי שם את כולם וצעקתי: ״תגידו לי, איך לא שמרתם עליו, אתם בטוחים?״ ״כן, אמיר, שב תירגע.״

שאלתי איך הוא נהרג. סיפרו שהתקדם וחטף כדור בראש, ואני נכנסתי להיסטריה. לקח לי שעה־שעתיים להירגע, ואחר כך יומיים־שלושה לא יכולתי לאכול או לישון. כל פעם הייתי רואה את החבר"ה ואומר להם: ״אתם רואים, לא שמרתם עליו, והוא לא הקשיב לי ולא הלך שפוף.״ הם אמרו: ״אמיר, זה יכול היה לקרות לכל אחד, אפילו לך.״ נודע לי שגם באג"יו, בן המחזור שלי, נהרג. חודש קודם, ביום העצמאות תש״ל, הוא הוזמן לבית נשיא המדינה, זלמן שזר, בעקבות הצטיינותו במבצע ״סרג"נט״. סיפרו שהנשיא נדהם כששמע שבאג"יו החייל שלחץ את ידו לא מזמן, נהרג. באג"יו נולד ביפו, והיה ילד חוץ בקיבוץ ברעם.

כל פעם מישהו מהחבר׳ה אמר: ״תיזהרו על אמיר, תשגיחו שהוא לא יעשה משהו, תשמרו עליו.״ דאגו שאני לא אפול... בכל הזדמנות שאלתי איך הלפרין, שהיה מא"גיסט במבצע, נהרג, והחבר׳ה אמרו לי: ״אתה חייב להירגע, הוא איננו,״ וזעירא אמר: ״אין מה לעשות, ממשיכים הלאה, אין ברירה.״

היו לי סיורים משותפים עם הלפרין. אני בזחל״ם הראשון והוא בשני. בעת התקריות הייתי מסמן לו, והוא היה יורד ראשון עם המא״ג, עולה על הסוללה ויורה. התמונה שלו צרובה בזיכרוני, איך היה ישן בדרך חזרה בזחל״ם, מצונף לו בפינה. כשהיינו מגיעים לדקליה לאחר הפעילות המתישה, ישראל היה אומר: ״תגיד, יא עליית הנוער, אני יכול לנקות לך קצת את המצח?״ הייתי עונה: ״תביא משהו לשתות,״ והלפרין המגודל היה הולך ומביא לי בקבוק טמפו קטן ומצופה...

אמיר פנה למרים ואמר: "יתכן  ואת לא זוכרת את השיחה הזאת. כאשר באת לבסיס היחידה בערד, הגעת אליי ואמרת: ׳אתה שמרת על האח שלי?׳ ׳נכון,׳ עניתי. לא יכולתי להמשיך לדבר והלכתי.״

שלמה ולדמן:

בפגישה נוספת המשיך אמיר לתאר את הפעילות הענפה של היחידה. שמעתי ממנו על סיורים בגזרות אחרות באזור התעלה ועל תצפית מסוכנת ומפחידה מתוך ״נבלה״ - ארגז לתצפיתנים, באזור האי אל־בלח, בסביבות קנטרה. הביצוע היה בפיקודו של איציק גורן, קצין המודיעין של היחידה, כהכנה לפשיטה שבוטלה אחר כך. למדתי על מארבים ליליים באזור החווה הסינית. חלקם היו רגליים ואחרים על גבי רכבים. כאן נכנסו לפעולה המארבים האלקטרוניים הראשונים בצה״ל. שבעזרתם ניסו ללכוד את המצרים שחדרו למשימות מודיעין, חבלה והרג. הלוחמים נעזרו במקלעים מיוחדים שנקראו ״משאבות״ ו״ממטרות״ ועל המקלע הוצבה קרן לייזר. חיתוך פתאומי של הקרן היה סימן וזיהוי לחדירה רגלית של הקומנדו המצרי. הוא גרם להפעלת מקלע לעברם.

לקראת סוף התקופה הגיע לשקד חייל צעיר בשם רפי סעיד. היו לו כמה הורדות של חיילי קומנדו. הפעילות הלילית הייתה מתישה והחבר׳ה החלו להישבר, למרות שהיו הצלחות מבצעיות רבות. הביאו את מפקד כוחות השריון של צה״ל בסיני באותה תקופה, שלמה להט (צ׳יץ׳), שבא ללילה אחד ללמוד ולהזדהות אתנו. המפקד הבכיר לא צייץ ונרדם על ה״דגן״, לאחר שהחל להבין מה זה להביט בעינית ירקרקה משבע בערב עד ארבע לפנות בוקר. צ׳יץ ראה את הסכנה ואת העומס הנפשי העצום על ילדים־חיילים, במארבים הממושכים מסוג זה.

אמיר דיבר, ואני נזכרתי בדבריו של תא״ל שמואל צוקר שאמר: ״למיטב ידיעתי, לא נכתב ספר טוב על מלחמת ההתשה.״ אמיר החל לתאר מלחמת גרילה של ממש, ירי לילי יזום על המצרים בגזרה המרכזית של התעלה, שכונה בשם ״סיור אלים״. עצרתי את שטף דיבורו ושאלתי: ״מה זה היה עד עכשיו?!...״ וידעתי כבר שפעילותו של אמיר היא טיפה בים במלחמתה של סיירת שקד בהתשה.

חזרתי לביתי וקראתי שוב את דבריו של פואד, שנאמרו 25 שנה לאחר המלחמה. מילותיו ממחישות היבט נוסף של ה״התשה״:

כמה אפשר להעמיס על נערים בני תשע־עשרה ועשרים? רבים נהרגו ואנחנו המשכנו. מותו של ארנון צור השפיע עליי במיוחד. מותו שבר אותי והביא אותי, מבחינה רגשית, לסוף דרכי בשקד. כאשר הספדתי את ארנון בהלוויה שלו, הרגשתי שאני מתמוטט, אז ידעתי שהמסה הנפשית והפיזית הגיעה לנקודה שעליי לסיים ולעזוב, וההתנתקות משקד בתקופה הכי מופגזת, הייתה קריעה קשה מאוד, אלה היו שלוש שנים של ריצה יום ולילה. מקרב לקרב. שקד הייתה היחידה של תעלה סואץ. הלוחמים הכירו כל נקודה בשטח. בשקד הרגתי בפעם הראשונה בקרב ישיר.

זמן מה לאחר סיום תפקידו נשלח פואד לחו״ל, כיועץ לצבא סינגפור, ואילו הלוחמים המשיכו בסיורים.

אשר זעירא:

שירתי עם אמיר שלושה חודשים בהתשה, ולא ראיתי אותו 40 שנה. אני מת לפגוש אותו, הוא היה לוחם סקרן, עם כושר ומוטיבציה גבוהה, מאוד עירני לסביבה שלו. תמיד היה ב "היי" כזה, חייל למופת שעלה ביכולתו אפילו על כמה קצינים. אמיר גילה מוקש סנדוויץ׳ על ציר טמפו, לפני שהגשש ראה משהו. הוא הציל אותנו, תאמין לי. תוך כדי נסיעה, אני זוכר אותו צועק פתאום על נהג הזחל״ם: ״עצור!״ ונותן לו מכה. ירדנו מהזחל״ם, ראינו עקבות שהוליכו לסוללה. גילינו מוקש סנדוויץ׳ על הציר. זחל״ם שעולה על דבר כזה, זה כמו לחתוך חמאה בסכין, אם היינו עולים על המוקש, לא היינו חיים היום. מדהים איך אמיר זכר את מכתב הפרדה שהשארתי להוריי. יצאתי לסיור בתחושה קשה מאוד. מודה. חשבתי שאני לא חוזר. בסיורי טמפו הראתה סיירת שקד את היכולות שלה, שם היחידה הייתה בגדולתה.

סיימנו אימון לוחם והגענו לקו, לתעלה. בהתחלה פחדנו מאוד, אחר כך התרגלנו, הפחד נעלם. אני זוכר באחד הסיורים טנק שעלה על מוקש סנדוויץ", וזה היה מאוד לא נעים. הפקודה הייתה: ״אם לא יורים עליכם, לא לירות.״ חיפשנו אקשן. באחת הפעמים הסיור התנהל בשקט מוחלט, המצרים לא ירו, ואחד מהחבר׳ה שהתגורר בקיבוץ ליד מגידו החליט לחמם את הגזרה. הוא פירק פצצת תאורה מרגמה 52 מ״מ, הוציא את המצנח שלה, ירה את הפגז לצד המצרי והבעיר שם את הסוף, לוחם אחר הצטרף לתרגיל ודיווח: ״יורים עלינו, יורים.״ מיד ניתנה מבלוזה פקודה: ״לירות בחזרה.״ ואז התעלה בערה, הפגזות, מטוסים וחגיגה שלמה. היינו צעירים, חיפשנו פעילות ודם כל הזמן. הייתה בינינו עבודת צוות וחברות נפלאה.

שאלתי על מנדי פלד, קצין השריון, וזעירא אמר:

מנדי הזה היה אגדה, דמות מיוחדת. הוא היה עולה עם הטנק לעמדת ירי, ועם פגז התותח מוריד את ״הקופים״ המצרים, מעברה השני של התעלה. ״הקופים״ היה כינוי לתצפיתנים ולצלפים המצרים. הם פיתחו שיטות תצפית וירי מיוחדות. התמקמו על עצים גבוהים ומגדלים מיוחדים, ומשם צלפו על כוחות צה״ל וכיוונו את הארטילריה  המצרית.

מנדי היה יוצא בקביעות לסיור טמפו. כולם בשקד הכירו אותו, ולצאת עמו לסיור זה היה להרגיש בטוח. היו לו תפיסת שטח ותגובות בלתי רגילות. אנחנו הגנו עליו, והוא הגן עלינו עם הטנק בחירוף נפש. מנדי נהרג במילואים במלחמת יום הכיפורים. קראתי עליו באתר ההנצחה של משרד הביטחון. לאחר שנפל, עוטר על ידי אלוף הפיקוד על תפקודו המדהים בגזרה המצרית. מנדי שהה בארצות־הברית עם אשתו במסגרת חילופי סטודנטים. הוא למד שנה ג׳ בטכניון. מנדי היה לוחם וקצין נועז, אדם חברותי שהצטיין בכל דבר שעשה. הוא הגיע לארץ בדרך לא דרך במהלך המלחמה ונהרג בקרב גבורה. גופתו נמצאה לאחר מאמצים רבים כעבור כמה חודשים. אין תחליף לאדם כזה.

נסיעה נוספת אל אמיר, שבה נמסרה לו קלטת התחקיר, הביאה עמה קציר נאה: אמיר הוציא דפים מהמגרה והקריא שירים, חלקם מהתקופה לאחר השחרור מהסדיר, ואחרים מתחילת שנות ה־80. רובם נכתבו בעת האחרונה. השירים קשים, מבטאים געגועים ועוסקים בחברים שנפלו.

אמיר אמר:

אתה לא יודע מה עשית לי, חתיכת ילדות קשה הייתה לי. באת והחזרת הכול אחורנית. הוצאת מהבוידם את כל השדים. הייתי כבוי זמן רב עד שהגעת. בזמן האחרון אני רץ הרבה בטבע ובוכה, רץ ונזכר במשתתפי התקריות והמלחמות, שנשארו אלמונים. כל הזמן אני נזכר בפרטים נוספים מאותה תקופה. דברים צצים אחרי 40 שנה כאילו זה היה אתמול. מצד אחד אני נשבר, ובמקביל מתחזק ונפתח. אני חושב גם על עצמי. כש״החבר׳ה הלכו״ משהו ממני הלך אתם לאיבוד. תמיד דאגתי לחבריה, לילדים שלי, לכן תמיד עליתי וירדתי והתאבדתי כדי לסיים את הסיור בשלום, אבל איש לא כתב, ראה או שמע... יודע למה? כי בתקופתי אבוי לחייל שהיה מספר על הפעילות, הטרטורים, על העומס, חוסר השינה, על הציוד הדל, חוסר תזונה, פחדים, חרדות, תמיד הפה היה סגור. לא היו פלאפונים, ההורים היו מקבלים תשובה אחידה, ״הכול בסדר״, וכשנהרג חייל, מבחינת המדינה הוא כאילו נמחק, לא הייתה הרגישות של היום, אבל אנחנו קיבלנו את נפילת חברינו כאסון.

דני וולף רצה שאדריך בפלוגות המסלול, ובמקביל אטפל בפציעות שלי. שירתי ביחידה בקבע והשתחררתי. מצבי לא היה פשוט, הייתי בהלם קרב, פחדתי מכל טריקת דלת. נהגתי לישון עם צמר גפן באוזניים. צעקתי בלילות וקמתי מכוסה זיעה, לבד, ממתין לבוקר שיגיע. נהייתי מרוחק, שקט ועצוב. חייתי לבד, חסר שקט ומנוח, מעורער, עם פצע פתוח ושותת דם. אחרי מותם של אחיי גיבורי התהילה, הלב הפך לאבן, התקשה וסירב להאמין. זה החל עוד ביחידה. נהגתי לעלות ברגל ולשבת על הדיונה שלהדקליה, יושב בגבי לדקל ומשקה אותו בדמעות הכאב. התייפחתי יום־יום. לא סלחתי, התקשיתי להגיד את שמות חבריי שנפלו, זו הייתה מכה, אלוהים, הפה השתתק, זה פירק אותי ואת החברות. בעבורי, איש כמו מנדי היה האח הגדול. אדם כמו באג"יו האח הקטן, והלפרין ושמאי ונח גולדשטיין שנפצע קשה, כולם היו אחיי. הייתי משחזר את הפנים היפים, המחייכים, שקיבלו את פניי ונזכר במילים הבוטות, החותכות בשפת הדיבור המיוחדת שהייתה בין החבר"ה. זה העיד על האהבה הגדולה בינינו. יצא על זה מחקר לאחרונה. חיכיתי שישראל הלפרין יגיד לי: ״אתה ילד חוץ, סתם ילד עליית הנוער.״ זה היה חסר מאוד. המנגינה נפסקה, אין יותר פני נער צעיר, ואין מילים. עברו על זה בשקט. ועם ישראל כמנהגו נוהג. ולמי זה אכפת?!

בעת האחרונה, אני כותב שירים על לוח בית הספר בו אני מלמד חינוך גופני ושל״ח. המורים קוראים ומתרגשים. אחד מהם אמר: ״אם לא תפרסם את השירים על החברים, אני אפרסם במקומך.״

חיה, אמי המאמצת, אמרה תמיד: ״נפצעת פעמיים, תראה את הפנים והאף שלך, את כל מערכת השיניים החליפו לך למטה בגלל הפציעה. ויתרת על תביעה וצל״ש. לא אמרת כלום, כי אהבת את הצבא.״ ואני עניתי: ״אין מה לעשות, ההוא למעלה ישפוט,״ חיה אמרה לי: ״אתה ילד מיוחד, תביט קדימה, אל תסתכל לאחור ותגיע לכל נקודה. אתה אוהב את הזולת ומוכן להקריב למענו, ציוויתי שתישא את הארון שלי כאשר יגיע יומי,״ לא מזמן זרקו לנו את אות מלחמת ההתשה, ועכשיו באת משמים, לאדם פשוט שחיכה כל כך הרבה. לא סתם אומרים שההוא למעלה מוביל. החיית את המתים והפחת רוח חיים ביחידה.

בערד לא היה לי אומץ לגשת אל מרים, אחותו של ישראל, ולשוחח אתה. הבאת אותה אליי הביתה, כאילו הבאת מלאך, זה היה השוק של החיים שלי. כשראיתי את פניה, מיד נזכרתי בחיוך של הלפרין, בפנים התמימות הללו. אתה לא מצפה לדבר, ופתאום זה בא אחרי ארבעה עשורים.

לפני שבוע נסעתי לראשונה לבית העלמין ביפעת, הגעתי עשרה מטרים מהקבר של ישראל הלפרין ז״ל, לא יכולתי להתקדם יותר, הבטתי על המצבה, התקרבתי לאט. אמרתי לו: ״היית צריך לרדת, ללכת שפוף, כמו שלימדו אותך, יכולנו להשתחרר ביחד, יכולת להישאר אתנו...״

ביום הולדתו ה־59 של אמיר שמעון שיגרתי לו הודעה: ״ההיסטוריה תמיד צודקת. תישאר אותו הילד עם הנשמה המרחפת. היום תכתוב שיר שמח, ודרך אגב, מצאתי את ׳גיורא׳...״